אם כל הנשים
הבטיח לה הבטחות והיא נתנה לו את ליבה
בכפר אחד, שבעמק המשעולים האדומים, בארץ רחוקה, חיתה אישה יפה ורחבת לב שקראו לה "האם הגדולה".
ביתה היה בית-פתוח לנשות הכפר. הן היו נוהגות לבוא אליה להתייעץ, לספר, לשמוע, לפגוש נשים אחרות, ולבלות בשמחה וצחוק ואהבה. ליבה רחב באהבה גדולה לכל הנשים שבעולם. היה אפשר לחוש את האהבה הזאת טבועה בקירות הבית, היה אפשר לנשום אותה באוויר. בית מכושף באהבה. מקדש לנשים.
תמיד הגישה מזון ומשקה מכל טוב, מעשה ידיהן של המבקרות, שהיו עוזרות לה גם בניקיון ואחזקת הבית.
לגברים לא הרשו להיכנס.
מספרים, שכשהייתה צעירה, אהבה גבר נשוי שהבטיח לה הבטחות והיא נתנה לו את ליבה. במשך שנים המשיך להבטיח הבטחות. איש אמיד היה, קנה לה את הבית הזה וריהט אותו. הביא בהזמנה מיוחדת מן העיר הגדולה רהיטים מעשה ידי אומן, וילונות משי צבעוניים, כיסוי מיטה רקום מקטיפה וחפצים וכלים מיוחדים.
היא שמרה לו אמונים, טיפחה את הבית והייתה מאושרת.
יום אחד נגלה דבר הרומן האסור לאשתו. היא עשתה סקנדל גדול, צעקה, איימה, קיללה, השמיצה ולא רצתה להמשיך לחיות בכפר מפאת הבושה. הם החליטו לעזוב ועברו לגור בעיר.
"האם הגדולה" נותרה לבד ובליבה חור גדול, ריקנות ושברון.
באותו לילה שעזב את הכפר, חלמה "האם הגדולה" חלום. בחלומה באה אליה מלאכית, עיניה בורקות באור, מעל ראשה הילה של אור וכנפיה צבעוניות גדולות, שזורות בנקודות של זהב.
ריחפה המלאכית מעל לראשה של "האם הגדולה" ואמרה לה: "אל תתעצבי. צאי לחיים חדשים, הגשימי את ייעודך." בחלום, סיפרה לה המלאכית כי היא שייכת למסדר עתיק של נשים הנקרא "אחיות האחווה" שייעודן להביא אהבה ואושר לכל אישה ואישה שהן פוגשות. נשות האחווה לא נישאות לעולם. ייעודן להיות מנהיגות, מרפאות, חברות ו"אמהות" לנשים אחרות.
"קחי את כל האהבה הגדולה שיש בליבך וחלקי אותה לכל הנשים שתפגשי. הגשימי את ייעודך ותהיי מאושרת. אל לך לבכות. מחר, קומי אל יום חדש בחיוך. שכחי את אהובך כי הוא אינו בשבילך."
המלאכית הסבירה לה עוד דברים על המסדר וכיצד תעביר אותו בבוא היום למי שתבוא אחריה.
למחרת בבוקר, קמה "האם הגדולה" בשמחה אל יום חדש ואל חיים חדשים. היא רשמה את חלומה לפרטי פרטים, כפי שזכרה, ושמה את הדפים למשמרת בארון.
כבר באותו הבוקר החלו להגיע נשים לבקרה, דומה כאילו יצאה בת קול סודית לנשות הכפר, שקראה להן לבקר אצלה.
טיפין טיפין היו הנשים באות אליה לדרוש בשלומה. הן חשבו שהיא בוודאי עצובה ובודדה לאחר שננטשה ע"י אהובה. אבל לא אישה בודדה ומסכנה מצאו, אלא אישה קורנת באור של אהבה. כמו מגנט נמשכו אליה, אל חומה, אל קרינתה ועוצמתה, אל אותו דבר בלתי מוסבר שהוטבע בה באותו הלילה כשהצטרפה למסדר. בשביל כל אחת מהן הייתה לה מילה חמה, חיבוק, חיוך. הן היו באות ומדברות ומספרות לה על צרותיהן ותמיד הייתה תומכת ואוהבת. לא שופטת ולא מבקרת. ביתה הפך למקדש של הנשים.
מידי ערב היה הבית מתרוקן והיא הייתה נשארת לבדה, אוספת כוחותיה ליום נוסף של אהבה.
באותו הכפר גרה אישה צעירה בשם זוהרה. אחרי שילדה את בנה, נפל על זוהרה דיכאון. היא הפסיקה לאכול, הזניחה את התינוק וחדלה לדבר. עם הזמן גם הפסיקה להתרחץ ולהתלבש.
בעלה ניסה לדבר אל ליבה. באהבה, במתנות, ניסה להשקותה בכל מיני שיקויים שקיבל מרופא הכפר, אך שום דבר לא עזר. זוהרה נשארה בשלה, מנותקת מן הסביבה.
החליט הבעל לבקש עזרה מ"האם הגדולה".
בערב, בא לביתה של "האם הגדולה" ודפק בדלת.
"מי זה?" שאלה "האם הגדולה."
"בעלה של זוהרה," אמר האיש. "אני זקוק לעזרתך. זוהרה זקוקה לעזרתך. רק את תוכלי לעזור לה."
"שמעתי על הבעיות של זוהרה," אמרה לו. "תביא אותה אלי מחר ואראה מה אני יכולה לעשות".
"זאת בדיוק הבעיה" אמר, "זוהרה לא רוצה לבוא ואיני יודע מה לעשות."
"אם כך, אינני יכולה לעזור. שמעתי שיש בעיר רופא שאולי יוכל לעזור". נתנה לו את שם הרופא וברכה אותו לדרכו.
כבר למחרת בבוקר לקח בעלה של זוהרה את אשתו לעיר, אל הרופא שעליו המליצה "האם הגדולה."
בדק אותה הרופא. בריאה היא בגופה אך פגועה בנפשה. המליץ הרופא לאשפז את זוהרה בבית חולים לפגועי נפש.
כשראה את בית החולים ואת התנהגות האנשים המאושפזים, החליט בעלה של זוהרה שהוא חייב למצוא פתרון אחר. זוהרה אמנם בדיכאון, אך היא הייתה שקטה ועדינה והאיש הרגיש שעליו לגונן עליה ולא להשאיר אותה שם לבדה. הוא החליט להחזיר את זוהרה הביתה ולמצוא אישה שתטפל בתינוק.
מכיוון שלא הכיר אף אחד בעיר, חזר אל הרופא, אולי יוכל להמליץ לו על אישה מתאימה לטיפול בתינוק.
הרופא אמר לו שממש במקרה, באה אליו לפני ימים אחדים בחורה צעירה שמחפשת עבודה. אביה, איש עשיר שירד מנכסיו, ולא נותרה לה ברירה אלא לעזור בפרנסת המשפחה. הוא נתן לאיש את הכתובת.
כך חזרו שלושתם, זוהרה, בעלה והמטפלת, ששמה היה לוטה, אל הכפר.
לוטה החלה עבודתה בביתה של זוהרה, ותוך זמן קצר הצליחה להתחבב לא רק על בני הבית אלא על כל אנשי הכפר.
לוטה הייתה חרוצה ונקשרה מאוד אל התינוק. היא הייתה לוקחת אותו על גבה לכל מקום ושרה לו שירים: שרה בזמן עבודות הבית, בזמן הטיול, בזמן משחק, בכל הזדמנות, מנקה ושרה, מאכילה ושרה מחתלת ושרה, ואפילו ברחוב הייתה שרה.
קולה היה קול פעמונים, ואפילו זוהרה הייתה מחייכת כאשר לוטה שרה.
הנערה המזמרת קראו לה.
בהתחלה טיפלה לוטה גם בזוהרה. אבל עם הזמן התחילה זוהרה להתרחץ ולהתלבש בעצמה והייתה מלווה את לוטה לכל מקום. כולם הסכימו שלוטה היא כמו הפיה הטובה מן האגדות. נתנו לה שם חדש "זמיר".
זוהרה הלכה והתחזקה. השהייה במחיצת לוטה עודדה את רוחה ומידי פעם אף הייתה נוטלת חלק בעבודות הבית ועוזרת ללוטה במשימות השונות. אך לטפל בתינוק עדיין פחדה. היא פחדה שאולי תפיל אותו, שלא תדע להרגיע אותו, ובכל פעם שניסתה לחתל אותו רעדו ידיה והיא נתקפה חרדה. אף פעם לא הסכימה להישאר איתו לבד.
עברו ימים וחודשים. לוטה שמעה על מקדש הנשים והשתוקקה להכיר את "האם הגדולה", אך הייתה כל כך עסוקה בטיפול בתינוק ובבית שלא יכלה להתפנות.
לאחר זמן, התינוק גדל קצת וכבר ישן כל הלילה, ולוטה החליטה ללכת לבקר את "האם הגדולה".
באותו ערב, לאחר שנרדם, התלבשה במיטב בגדיה ושמה פעמיה לביתה של "האם הגדולה."
כבר ירד הערב. הנשים עזבו ו"האם הגדולה" נשארה לבדה. לוטה לא הייתה צריכה להציג את עצמה.
"חיכיתי לך," אמרה לה. "האם הגדולה". "אני מאוד שמחה שבאת לבקר אותי. שמעתי שקולך כקול הזמיר. אנא, בואי שבי עימי ונשיר יחד."
כך ישבו להן "האם הגדולה" וה"זמיר", מחבקות זו את זו ושרות. עוד ועוד שרות, ועוד ועוד, שרות ללא הפסקה. שרו עד שנרדמו זו בזרועות זו, מחובקות...
בבוקר, כאשר הגיעו הנשים הראשונות לבית, ראו אותן מחובקות. אישה זקנה ובחורה צעירה, כמו סבתא ונכדתה. ניסו להעיר אותן. "זמיר" התעוררה לבדה. "האם הגדולה" מתה מחובקת בזרועותיה.
כשהייתה בחיים, אמרה להן "האם הגדולה" שלא תעזוב אותן לפני שתמצא להן "אמא" חדשה והשביעה אותן לא לבכות כשתמות. היא אמרה עוד שהיא משאירה צוואה בארון כדי שיידעו למי היא משאירה את ביתה ורכושה.
השמועה בדבר מותה של "האם הגדולה" התגלגלה במהירות. כולם, כולל הגברים, באו להשתתף בטקס קבורתה. שנים לא ראו בכפר טקס רב משתתפים כזה.
עם סיום הטקס, נאספו כל הנשים במקדש, הוציאו את הצוואה וקראו אותה בקול רם. קראו שם על החלום ועל מסדר "אחיות האחווה".
הם קראו שהמלאכית מסרה ל"אם הגדולה" כי בבוא יומה, תבוא לביתה אחות חדשה מן המסדר, והיא מיד תדע מי זאת, שכן שמה יהיה "זמיר". "האם הגדולה" תוריש לה את כל רכושה והיא תמשיך את שושלת האמהות.
באותו בוקר, התעוררה זוהרה לקול בכיו של התינוק. דבר לא רגיל היה לשמוע אותו בוכה. התפלאה. עוד מעט תבוא ה"זמיר" לטפל בו, חשבה.
אבל לא. התינוק המשיך לצרוח.
קמה ממיטתה וחיפשה את לוטה. בבית, בחצר, בחנות הקרובה.
משלא מצאה, חזרה, ניגשה את התינוק וניסתה להרגיע אותו. ש...ש...ש.. לחשה לו.
אבל התינוק לא נרגע. הוא היה מורגל לקולה של "זמיר", מורגל לידיה ולריחה.
זיעה קרה כיסתה את גופה. מה לעשות? לבה החל לפעום בחוזקה... היא שוב יצאה החוצה לחפש את לוטה. מרחוק שמעה את בכיו של התינוק מתגבר. מה אעשה? בעצמה רצתה לבכות. חזרה בריצה לחדר. "תנשמי עמוק" אמרה לעצמה, בדיוק כמו שלוטה הייתה אומרת לה כשנתקפה חרדה. תנשמי עמוק חזרה על המנטרה. הדקות שעברו נראו כמו שעה. היא החליטה לנסות...בידיים רועדות ליטפה אותו, החליפה לו חיתול, אך הוא לא נרגע. צעקותיו התגברו. תנשמי עמוק, המשיכה לומר לעצמה. "מה היא הייתה עושה עכשיו כדי להרגיע אותו?", שאלה את עצמה. ברור כשמש. איך לא חשבתי על זה? לקחה אוויר ובהיסוס קל החלה לשיר את שיר הבוקר שלוטה נהגה לשיר לו כל בוקר כשהתעורר.
למרות שקולה נשמע לה צרוד והיה נדמה לה שהיא מזייפת, היא המשיכה. כל כך הרבה בקרים שמעה את השיר שמהר מאוד הצליחה לחזור לצליל ההרמוני והנעים... התינוק הפנה אליה את מבטו ונרגע...
היא הרימה אותו ואימצה אותו אל ליבה, התיישבה על כיסא הנדנדה ותוך שהיא חובקת אותו המשיכה לשיר, שיר אחרי שיר, את כל השירים שלמדה בחודשים האחרונים...
כך בא הכול על מקומו, הפאזל הושלם,דרכו של עולם. זוהרה נרפאה וחזרה לעצמה, ונמצאה היורשת של האם הגדולה שתמשיך את המסורת של מסדר אחיות האחווה…
ã כל הזכויות שמורות
ביתה היה בית-פתוח לנשות הכפר. הן היו נוהגות לבוא אליה להתייעץ, לספר, לשמוע, לפגוש נשים אחרות, ולבלות בשמחה וצחוק ואהבה. ליבה רחב באהבה גדולה לכל הנשים שבעולם. היה אפשר לחוש את האהבה הזאת טבועה בקירות הבית, היה אפשר לנשום אותה באוויר. בית מכושף באהבה. מקדש לנשים.
תמיד הגישה מזון ומשקה מכל טוב, מעשה ידיהן של המבקרות, שהיו עוזרות לה גם בניקיון ואחזקת הבית.
לגברים לא הרשו להיכנס.
מספרים, שכשהייתה צעירה, אהבה גבר נשוי שהבטיח לה הבטחות והיא נתנה לו את ליבה. במשך שנים המשיך להבטיח הבטחות. איש אמיד היה, קנה לה את הבית הזה וריהט אותו. הביא בהזמנה מיוחדת מן העיר הגדולה רהיטים מעשה ידי אומן, וילונות משי צבעוניים, כיסוי מיטה רקום מקטיפה וחפצים וכלים מיוחדים.
היא שמרה לו אמונים, טיפחה את הבית והייתה מאושרת.
יום אחד נגלה דבר הרומן האסור לאשתו. היא עשתה סקנדל גדול, צעקה, איימה, קיללה, השמיצה ולא רצתה להמשיך לחיות בכפר מפאת הבושה. הם החליטו לעזוב ועברו לגור בעיר.
"האם הגדולה" נותרה לבד ובליבה חור גדול, ריקנות ושברון.
באותו לילה שעזב את הכפר, חלמה "האם הגדולה" חלום. בחלומה באה אליה מלאכית, עיניה בורקות באור, מעל ראשה הילה של אור וכנפיה צבעוניות גדולות, שזורות בנקודות של זהב.
ריחפה המלאכית מעל לראשה של "האם הגדולה" ואמרה לה: "אל תתעצבי. צאי לחיים חדשים, הגשימי את ייעודך." בחלום, סיפרה לה המלאכית כי היא שייכת למסדר עתיק של נשים הנקרא "אחיות האחווה" שייעודן להביא אהבה ואושר לכל אישה ואישה שהן פוגשות. נשות האחווה לא נישאות לעולם. ייעודן להיות מנהיגות, מרפאות, חברות ו"אמהות" לנשים אחרות.
"קחי את כל האהבה הגדולה שיש בליבך וחלקי אותה לכל הנשים שתפגשי. הגשימי את ייעודך ותהיי מאושרת. אל לך לבכות. מחר, קומי אל יום חדש בחיוך. שכחי את אהובך כי הוא אינו בשבילך."
המלאכית הסבירה לה עוד דברים על המסדר וכיצד תעביר אותו בבוא היום למי שתבוא אחריה.
למחרת בבוקר, קמה "האם הגדולה" בשמחה אל יום חדש ואל חיים חדשים. היא רשמה את חלומה לפרטי פרטים, כפי שזכרה, ושמה את הדפים למשמרת בארון.
כבר באותו הבוקר החלו להגיע נשים לבקרה, דומה כאילו יצאה בת קול סודית לנשות הכפר, שקראה להן לבקר אצלה.
טיפין טיפין היו הנשים באות אליה לדרוש בשלומה. הן חשבו שהיא בוודאי עצובה ובודדה לאחר שננטשה ע"י אהובה. אבל לא אישה בודדה ומסכנה מצאו, אלא אישה קורנת באור של אהבה. כמו מגנט נמשכו אליה, אל חומה, אל קרינתה ועוצמתה, אל אותו דבר בלתי מוסבר שהוטבע בה באותו הלילה כשהצטרפה למסדר. בשביל כל אחת מהן הייתה לה מילה חמה, חיבוק, חיוך. הן היו באות ומדברות ומספרות לה על צרותיהן ותמיד הייתה תומכת ואוהבת. לא שופטת ולא מבקרת. ביתה הפך למקדש של הנשים.
מידי ערב היה הבית מתרוקן והיא הייתה נשארת לבדה, אוספת כוחותיה ליום נוסף של אהבה.
באותו הכפר גרה אישה צעירה בשם זוהרה. אחרי שילדה את בנה, נפל על זוהרה דיכאון. היא הפסיקה לאכול, הזניחה את התינוק וחדלה לדבר. עם הזמן גם הפסיקה להתרחץ ולהתלבש.
בעלה ניסה לדבר אל ליבה. באהבה, במתנות, ניסה להשקותה בכל מיני שיקויים שקיבל מרופא הכפר, אך שום דבר לא עזר. זוהרה נשארה בשלה, מנותקת מן הסביבה.
החליט הבעל לבקש עזרה מ"האם הגדולה".
בערב, בא לביתה של "האם הגדולה" ודפק בדלת.
"מי זה?" שאלה "האם הגדולה."
"בעלה של זוהרה," אמר האיש. "אני זקוק לעזרתך. זוהרה זקוקה לעזרתך. רק את תוכלי לעזור לה."
"שמעתי על הבעיות של זוהרה," אמרה לו. "תביא אותה אלי מחר ואראה מה אני יכולה לעשות".
"זאת בדיוק הבעיה" אמר, "זוהרה לא רוצה לבוא ואיני יודע מה לעשות."
"אם כך, אינני יכולה לעזור. שמעתי שיש בעיר רופא שאולי יוכל לעזור". נתנה לו את שם הרופא וברכה אותו לדרכו.
כבר למחרת בבוקר לקח בעלה של זוהרה את אשתו לעיר, אל הרופא שעליו המליצה "האם הגדולה."
בדק אותה הרופא. בריאה היא בגופה אך פגועה בנפשה. המליץ הרופא לאשפז את זוהרה בבית חולים לפגועי נפש.
כשראה את בית החולים ואת התנהגות האנשים המאושפזים, החליט בעלה של זוהרה שהוא חייב למצוא פתרון אחר. זוהרה אמנם בדיכאון, אך היא הייתה שקטה ועדינה והאיש הרגיש שעליו לגונן עליה ולא להשאיר אותה שם לבדה. הוא החליט להחזיר את זוהרה הביתה ולמצוא אישה שתטפל בתינוק.
מכיוון שלא הכיר אף אחד בעיר, חזר אל הרופא, אולי יוכל להמליץ לו על אישה מתאימה לטיפול בתינוק.
הרופא אמר לו שממש במקרה, באה אליו לפני ימים אחדים בחורה צעירה שמחפשת עבודה. אביה, איש עשיר שירד מנכסיו, ולא נותרה לה ברירה אלא לעזור בפרנסת המשפחה. הוא נתן לאיש את הכתובת.
כך חזרו שלושתם, זוהרה, בעלה והמטפלת, ששמה היה לוטה, אל הכפר.
לוטה החלה עבודתה בביתה של זוהרה, ותוך זמן קצר הצליחה להתחבב לא רק על בני הבית אלא על כל אנשי הכפר.
לוטה הייתה חרוצה ונקשרה מאוד אל התינוק. היא הייתה לוקחת אותו על גבה לכל מקום ושרה לו שירים: שרה בזמן עבודות הבית, בזמן הטיול, בזמן משחק, בכל הזדמנות, מנקה ושרה, מאכילה ושרה מחתלת ושרה, ואפילו ברחוב הייתה שרה.
קולה היה קול פעמונים, ואפילו זוהרה הייתה מחייכת כאשר לוטה שרה.
הנערה המזמרת קראו לה.
בהתחלה טיפלה לוטה גם בזוהרה. אבל עם הזמן התחילה זוהרה להתרחץ ולהתלבש בעצמה והייתה מלווה את לוטה לכל מקום. כולם הסכימו שלוטה היא כמו הפיה הטובה מן האגדות. נתנו לה שם חדש "זמיר".
זוהרה הלכה והתחזקה. השהייה במחיצת לוטה עודדה את רוחה ומידי פעם אף הייתה נוטלת חלק בעבודות הבית ועוזרת ללוטה במשימות השונות. אך לטפל בתינוק עדיין פחדה. היא פחדה שאולי תפיל אותו, שלא תדע להרגיע אותו, ובכל פעם שניסתה לחתל אותו רעדו ידיה והיא נתקפה חרדה. אף פעם לא הסכימה להישאר איתו לבד.
עברו ימים וחודשים. לוטה שמעה על מקדש הנשים והשתוקקה להכיר את "האם הגדולה", אך הייתה כל כך עסוקה בטיפול בתינוק ובבית שלא יכלה להתפנות.
לאחר זמן, התינוק גדל קצת וכבר ישן כל הלילה, ולוטה החליטה ללכת לבקר את "האם הגדולה".
באותו ערב, לאחר שנרדם, התלבשה במיטב בגדיה ושמה פעמיה לביתה של "האם הגדולה."
כבר ירד הערב. הנשים עזבו ו"האם הגדולה" נשארה לבדה. לוטה לא הייתה צריכה להציג את עצמה.
"חיכיתי לך," אמרה לה. "האם הגדולה". "אני מאוד שמחה שבאת לבקר אותי. שמעתי שקולך כקול הזמיר. אנא, בואי שבי עימי ונשיר יחד."
כך ישבו להן "האם הגדולה" וה"זמיר", מחבקות זו את זו ושרות. עוד ועוד שרות, ועוד ועוד, שרות ללא הפסקה. שרו עד שנרדמו זו בזרועות זו, מחובקות...
בבוקר, כאשר הגיעו הנשים הראשונות לבית, ראו אותן מחובקות. אישה זקנה ובחורה צעירה, כמו סבתא ונכדתה. ניסו להעיר אותן. "זמיר" התעוררה לבדה. "האם הגדולה" מתה מחובקת בזרועותיה.
כשהייתה בחיים, אמרה להן "האם הגדולה" שלא תעזוב אותן לפני שתמצא להן "אמא" חדשה והשביעה אותן לא לבכות כשתמות. היא אמרה עוד שהיא משאירה צוואה בארון כדי שיידעו למי היא משאירה את ביתה ורכושה.
השמועה בדבר מותה של "האם הגדולה" התגלגלה במהירות. כולם, כולל הגברים, באו להשתתף בטקס קבורתה. שנים לא ראו בכפר טקס רב משתתפים כזה.
עם סיום הטקס, נאספו כל הנשים במקדש, הוציאו את הצוואה וקראו אותה בקול רם. קראו שם על החלום ועל מסדר "אחיות האחווה".
הם קראו שהמלאכית מסרה ל"אם הגדולה" כי בבוא יומה, תבוא לביתה אחות חדשה מן המסדר, והיא מיד תדע מי זאת, שכן שמה יהיה "זמיר". "האם הגדולה" תוריש לה את כל רכושה והיא תמשיך את שושלת האמהות.
באותו בוקר, התעוררה זוהרה לקול בכיו של התינוק. דבר לא רגיל היה לשמוע אותו בוכה. התפלאה. עוד מעט תבוא ה"זמיר" לטפל בו, חשבה.
אבל לא. התינוק המשיך לצרוח.
קמה ממיטתה וחיפשה את לוטה. בבית, בחצר, בחנות הקרובה.
משלא מצאה, חזרה, ניגשה את התינוק וניסתה להרגיע אותו. ש...ש...ש.. לחשה לו.
אבל התינוק לא נרגע. הוא היה מורגל לקולה של "זמיר", מורגל לידיה ולריחה.
זיעה קרה כיסתה את גופה. מה לעשות? לבה החל לפעום בחוזקה... היא שוב יצאה החוצה לחפש את לוטה. מרחוק שמעה את בכיו של התינוק מתגבר. מה אעשה? בעצמה רצתה לבכות. חזרה בריצה לחדר. "תנשמי עמוק" אמרה לעצמה, בדיוק כמו שלוטה הייתה אומרת לה כשנתקפה חרדה. תנשמי עמוק חזרה על המנטרה. הדקות שעברו נראו כמו שעה. היא החליטה לנסות...בידיים רועדות ליטפה אותו, החליפה לו חיתול, אך הוא לא נרגע. צעקותיו התגברו. תנשמי עמוק, המשיכה לומר לעצמה. "מה היא הייתה עושה עכשיו כדי להרגיע אותו?", שאלה את עצמה. ברור כשמש. איך לא חשבתי על זה? לקחה אוויר ובהיסוס קל החלה לשיר את שיר הבוקר שלוטה נהגה לשיר לו כל בוקר כשהתעורר.
למרות שקולה נשמע לה צרוד והיה נדמה לה שהיא מזייפת, היא המשיכה. כל כך הרבה בקרים שמעה את השיר שמהר מאוד הצליחה לחזור לצליל ההרמוני והנעים... התינוק הפנה אליה את מבטו ונרגע...
היא הרימה אותו ואימצה אותו אל ליבה, התיישבה על כיסא הנדנדה ותוך שהיא חובקת אותו המשיכה לשיר, שיר אחרי שיר, את כל השירים שלמדה בחודשים האחרונים...
כך בא הכול על מקומו, הפאזל הושלם,דרכו של עולם. זוהרה נרפאה וחזרה לעצמה, ונמצאה היורשת של האם הגדולה שתמשיך את המסורת של מסדר אחיות האחווה…
ã כל הזכויות שמורות
