הגמד שרצה לגדול
בזמן אחר, בארץ רחוקה, חי גמד שרצה לגדול. חיפש וחקר אולי מישהו יודע כיצד יוכל לגדול. במסעותיו הגיע אל הקוסם הגדול, שחי על ראש ההר המושלג.
"לך אל ההרים," אמר לו, "אל הנמרים. הם יודעים את סוד הגדילה. הם יוכלו לעזור לך."
הלך הגמד אל ההרים ובא אל הנמרים. עמדו מולו מאיימים, מוכנים להתקיפו ואמרו: "מה באת לחפש כאן? כיצד אתה מעז?"
הגמד, שעיניו היו בגובה עיניהם, השיר מבט וענה: "שמעתי שיודעים אתם את סוד הגדילה. למדו אותי כיצד אוכל לגדול."
עמד מולו, הזכר הגדול, חושף שיניים, ונעץ בו מבט חשדני.
חשב הנמר לעצמו: "איזה בנאדם משונה, שגובה עיניו כשלנו, שלא מפחד."
אמר לגמד: "השאר איתנו. בעוד זמן אחליט אם לגלות לך את הסוד."
נשאר הגמד עם הנמרים.
נשאו הנמרים את הגמד על גבם ממקום למקום, דאגו לו למזון ולמחסה. הוא היה משחק ומשתעשע עם הגורים. לאחר מספר חודשים, כשכבר הפך להיות חלק מהלהקה, החליט מנהיג הנמרים לגלות לו את הסוד:
"שמע נערי, אומר זאת רק פעם אחת,
סוד הגדילה ידוע למתי מעט
ומחייב ברית דמים
בינך לבין הנמרים.
בין אם גמד ובין אם איש רם
בן משפחת הנמרים תהייה לעולם.
זה לא הגוף והצורה שמאחדים אותנו
אלא הרוח המיוחדת שלנו.
לאחר שהפכת להיות "נמר"
ברית זו לעולם אל תפר!
היזהר!"
"מעבר להרים ישנו נהר.
מעבר לנהר ישנו הר.
ואם לחצות אותם הצלחת
לפאתי יער הגעת,
ובתוכו, מרחק יום הליכה,
תמצא גבעה ובתוכה מערה.
פתחה חסום באבן שיש גדולה.
בתוכה כדים חתומים.
שיקוי פלא נמצא בפנים.
ממש ליד, בצד,
ניצב לו עץ זקוף, בדד,
ערום ללא עלים וללא פירות,
שאינו מתואם עם העונות.
התחל להשקות את העץ מיד,
בשיקוי הפלא, כל יום כד אחד.
העץ יצמיח פירות,
ועד שיבשילו יעברו שתי עונות.
אזי אכול פרי אחד ביום בלבד
ותגדל לאט לאט.
היזהר ואל תפריז,
אחד ביום ולא יותר,
כי הפרי רעיל
ויכול להמית כמו שגם יכול להועיל."
הסביר לו הנמר מה עליו לעשות לאחר שיסיים לגדול, כדי להחזיר את הכול למקומו.
אמר לו הגמד:
"גילית לי הסוד,
אך לבדי לא אוכל להגיע למערה הזאת.
גופי קטן ורגלי קצרות,
וקשה עבורי המשימה הזאת.
בבקשה, עזור לי."
לקח אותו הנמר על גבו ויצא בדהרה. שלושה ימים ושלושה לילות דהרו בהרים וביערות.
כשהגיעו, הצביע הנמר על אבן השיש החוסמת את פי המערה ונפרד לשלום.
גולל הגמד את האבן, ומצא את הכדים עם שיקוי הפלא. מידי יום היה משקה את העץ בתכולתו של כד אחד.
העץ החל להצמיח עלים.
לאחר העלים הצמיח פרחים.
לאחר הפרחים – פירות.
עברו להן שתי עונות.
בשלו הפירות ונצבעו אדום,
וטעמן כדובדבן מתוק.
כל יום אכל הגמד פרי אחד,
כל יום גדל קצת.
עברו ימים, עברו שבועות והגמד צמח, עד שהגיע לגובהם הרגיל של בני אדם. הוא הפך לאיש חסון ונאה, ואז, פסק לאכול מן הפרי.
קטף את כל הפרי מן העץ, סחט את המיץ לתוך הכדים הריקים ואחסן את הכדים בתוך המערה. העץ השיר עליו ונותר ערום, כפי שהיה כשראה אותו לראשונה. גלל האיש את אבן ויצא לדרכו החדשה כאדם רגיל.
ימים רבים הלך בודד בארץ לא נודעת במטרה אחת בלבד: למצוא בני אנוש שאליהם יוכל להצטרף. הדרך ביער הייתה קשה, וקשה ממנה הייתה הבדידות. מה השיג בכך שהפך לאדם רגיל אם הוא רחוק מחברת בני אדם? מידי פעם, כשעייף, היה נתקף ייאוש. הוא התקשה לעמוד כל הזמן על המשמר, להיזהר מטורפים, מנחשים, מעקיצות חרקים. אפילו בזמן שישן היה עליו לשמור על ערנות. וקשה עוד יותר היה לדאוג כל הזמן לארוחה הבאה. אבל אם הגעתי עד כאן, חשב לעצמו, אסור לי לוותר.
הוא החליט לטפס לראשו של עץ גבוה, לראות אם יש סוף ליער הזה ולבדוק לאיזה כיוון עליו ללכת. בעודו מטפס, חשב לעצמו שאם עדיין היה גמד לא היה יכול לטפס על עץ כל כך גבוה. בכל זאת, היה כדאי, חשב. אסור לי לאבד את האופטימיות. איפה הכוחות שהיו לי כשהייתי גמד? עשיתי את הבלתי אפשרי כגמד. עכשיו בודאי שאוכל להתגבר על הקשיים.
הטיפוס היה כרוך במאמץ רב, הגזע היה הגבוה וחלק ולא היה במה לתפוס. אף פעם לא למד לטפס על עצים,. ועכשיו כבר טיפס לגובה כמה מטרים. מלמטה לא יכול היה לאמוד את גובהו של העץ, וכעת הבין עד כמה העץ היה גבוה. שריריו כאבו וכפות ידיו שרפו. עוד קצת למעלה, עוד קצת, אמר לעצמו. אסור להביט למטה, יש לי סחרחורת...להביט רק למעלה, אל צמרת העץ, עוד קצת, אני רואה את הענפים. קרני השמש חדרו מבעד לענפי הצמרת והשמש סנוורה את עיניו.
לפתע, שמע צווחה מבהילה וקןף קפץ על גבו ונשך אותו. כאב חד פילח את כתפו ודם החל לזרום במורד זרועו. הוא כל כך נבהל שכמעט איבד את אחיזתו בעץ. על צמרות העצים החלו הקופים לצרוח צרחות מקפיאות דם. הוא החל להחליק על הגזע למטה. יותר מזה לא זכר. כנראה איבד את הכרתו.
כך פגש ב"שבט ציידי הנמרים" ששמעו כנראה את צרחות האימים של הקופים בשעה שהיו במסע ציד לא רחוק משם ומיהרו לבוא מתוך מחשבה על בשרם הטעים של "קופי הצמרת" שהיה כל כך קשה לאתר אותם. הם אספו אותו פצוע ומחוסר הכרה והביאו אותו לכפר לביתו של מרפא הכפר.
כשהתעורר היה חבוש כולו. גופו היה מלא שברים והחלמתו ארכה מספר חודשים. בזמן הזה עסק בחיזוק שריריו ובמנוחה. המרפא שאתו שהה שעות רבות בכל יום ותוך כדי הטיפול בו לימד אותו את שפת השבט.
ציידי הנמרים, כשמם, היו ציידים מנוסים ומומחים גדולים בציד בכלל, ובציד נמרים בפרט. שליטתם באמנות הציד אפשרה להם שפע של מזון ועורות לעיבוד.
כל זהותם, אמונתם ומנהגיהם סבבו סביב הציד. הם העריצו את הנמרים שהיו סמל לציד אידיאלי.
נהוג היה בשבט, שכל בחור צד לבדו נמר ליום חתונתו. הדבר נחשב לשיא המיומנות.
הם האמינו שהמנצח זוכה לרוחו ולעוזו של הקורבן וזו הייתה בעיניהם סגולה להצלחה ולאריכות ימים. לכן, נהגו בחורי השבט לחפש נמר גדול ומרשים במיוחד לצאת עמו לדו-קרב.
המנהג קבע, שממש לפני המגע עם הנמר, על הלוחם להסתכל ישר לתוך עיניו של הנמר, להצליב מבטים, לבוא מולו כלוחם מול לוחם, כלוחם שמכבד את יריבו – זה היה סמל האיחוד. באותו רגע, באותו שבריר שנייה, שבה מצטלבים מבטיהם, מתאחדות שתי נשמות הציידים והופכות לאחת. לא חשוב מי ניצח. האיחוד התרחש. המנצח ישא את נשמתו האמיצה של יריבו לעולמי עד. ואולם, אם הלוחם לא מביט בעיניו של הנמר, אם מבטם לא מצטלב, לא יקבל הבחור את כוחו של הנמר, ורוחו הכועסת של הנמר לא רק שלא תגן עליו ועל משפחתו אלא אף תפגע בהם. בשבט הילכו סיפורים על לוחמים שאסונות פקדו את משפחתם לאחר שהמיתו את הנמר תוך התגנבות, בלי להביט בעיניו.
לאחר הקרב, היו הנשים מעבדות את עורו של הנמר לכיסוי מיטה לזוג הטרי. כך, לכל זוג הייתה מיטה הנושאת את האנרגיה של הנמר שצד.
בשר הנמר היה נאכל במסיבת הכלולות. שיני הנמר סימלו את השפע, והנשים היו עושות מהן ענק אותו ענדה הכלה בטקס כלולותיה. אחר כך, הייתה תולה את המחרוזת על משקוף הדלת בביתה.
האיש שהיה גמד הצטרף אל שבט ציידי הנמרים. מעולם לא סיפר להם על עברו כגמד ועל כן גם לא שיתף אף אחד לגבי הברית שהייתה לו עם הנמרים כשהיה עדיין גמד, ברית של נתינה, ברית של מחויבות.
הוא למד את כל כללי הציד והפך אף הוא להיות צייד מומחה.
כשמצא אישה והחליט להתחתן, הגיע רגע האמת. הרגע ממנו חשש. הרגע שבו עליו להחליט אם להפר את הברית הפרטית שלו עם הנמרים, ברית הידידות והכרת התודה, או להיות נאמן לתרבות השבט ולחוקיו, שגם להם ברית דמים עם הנמרים.
יצא האיש אל ההרים, צעד מספר ימים, ועד מהרה מצא להקה ובראשם נמר גדול וחזק. בעודו עומד וצופה בחבורת הנמרים, נזכר כיצד חי בקרבם, כיצד נשאו אותו על גבם, שמרו עליו וגילו לו את סוד הגדילה. התרגשות אחזה בו וליבו דפק. בזיכרונו חש את הבל פיהם על פניו, את מגע פרוותם בשעה שהיו מתחככים בו בעת המשחק, את שאגות הצחוק והשמחה.
אבל כעת העיניים שלו כבר לא היו בגובה העיניים שלהם, כעת היה צופה בהם מרחוק, כמו אדם שצופה בחיית טרף.
הוא עקב אחריהם, ובאחד הימים, כאשר מצא את הנמר הגדול לבדו, קרב ונעמד מולו. הוא לא פחד, אלא הרגיש מוגן. הוא חש ששום רע לא יאונה לו.
הנמר עמד והשיר אליו מבט. הוא תמה על האיש הזה העומד מולו ללא מורא.
אבל, צייד הנמרים, למרות שלא פחד, למרות שעמד מול אויבו ללא תחבולה וללא הסתתרות, לא היה יכול להישיר מבט, לא היה יכול להסתכל לנמר בעיניים.
הקרב היה קצר.
הנמר הגדול והחזק הסתער בזריזות ובכוח רב על יריבו, אך לא היה יכול לחנית שהושלכה בזריזות ובמומחיות רבה ופילחה את ליבו בעודו באוויר.
כשנפל גופו על הצייד, כבר היה מת. לרגע אחד שכבו מחובקים זה עם זה, המת והחי, הצייד והניצוד, האיש והחיה.
הצייד קם וניקה את עצמו. הוא רצה לסלק מעליו כל סימן ושארית מן הקרב. הוא רצה לסלק גם את הבושה שאחזה בו. הוא חזר אל הכפר עם שללו, והתקבל בכבוד רב ובהערצה, אך לא סיפר לאיש את אשר קרה.
מסיבת הכלולות נערכה והייתה שמחה גדולה.
מיטת הכלולות שכוסתה בעורו של הנמר הייתה יפהפייה.
הרגיש הגמד שמצא בית. סוף סוף היה מרוצה מחייו וטווה חלומות לעתיד. החיים בשבט עשו אותו מאושר. מיומנותו כצייד הביאה לו הרבה כבוד והערכה והוא ציפה כבר לשלב הבא שבו יהיו לו ילדים משלו שיוכל ללמדם איך צדים נמרים . כרסה של אשתו הלכה ותפחה ומועד הלידה התקרב.
ובבוא היום, תשעה חודשים לאחר ליל הכלולות, נולד להם בן. גמד.
ã כל הזכויות שמורות
"לך אל ההרים," אמר לו, "אל הנמרים. הם יודעים את סוד הגדילה. הם יוכלו לעזור לך."
הלך הגמד אל ההרים ובא אל הנמרים. עמדו מולו מאיימים, מוכנים להתקיפו ואמרו: "מה באת לחפש כאן? כיצד אתה מעז?"
הגמד, שעיניו היו בגובה עיניהם, השיר מבט וענה: "שמעתי שיודעים אתם את סוד הגדילה. למדו אותי כיצד אוכל לגדול."
עמד מולו, הזכר הגדול, חושף שיניים, ונעץ בו מבט חשדני.
חשב הנמר לעצמו: "איזה בנאדם משונה, שגובה עיניו כשלנו, שלא מפחד."
אמר לגמד: "השאר איתנו. בעוד זמן אחליט אם לגלות לך את הסוד."
נשאר הגמד עם הנמרים.
נשאו הנמרים את הגמד על גבם ממקום למקום, דאגו לו למזון ולמחסה. הוא היה משחק ומשתעשע עם הגורים. לאחר מספר חודשים, כשכבר הפך להיות חלק מהלהקה, החליט מנהיג הנמרים לגלות לו את הסוד:
"שמע נערי, אומר זאת רק פעם אחת,
סוד הגדילה ידוע למתי מעט
ומחייב ברית דמים
בינך לבין הנמרים.
בין אם גמד ובין אם איש רם
בן משפחת הנמרים תהייה לעולם.
זה לא הגוף והצורה שמאחדים אותנו
אלא הרוח המיוחדת שלנו.
לאחר שהפכת להיות "נמר"
ברית זו לעולם אל תפר!
היזהר!"
"מעבר להרים ישנו נהר.
מעבר לנהר ישנו הר.
ואם לחצות אותם הצלחת
לפאתי יער הגעת,
ובתוכו, מרחק יום הליכה,
תמצא גבעה ובתוכה מערה.
פתחה חסום באבן שיש גדולה.
בתוכה כדים חתומים.
שיקוי פלא נמצא בפנים.
ממש ליד, בצד,
ניצב לו עץ זקוף, בדד,
ערום ללא עלים וללא פירות,
שאינו מתואם עם העונות.
התחל להשקות את העץ מיד,
בשיקוי הפלא, כל יום כד אחד.
העץ יצמיח פירות,
ועד שיבשילו יעברו שתי עונות.
אזי אכול פרי אחד ביום בלבד
ותגדל לאט לאט.
היזהר ואל תפריז,
אחד ביום ולא יותר,
כי הפרי רעיל
ויכול להמית כמו שגם יכול להועיל."
הסביר לו הנמר מה עליו לעשות לאחר שיסיים לגדול, כדי להחזיר את הכול למקומו.
אמר לו הגמד:
"גילית לי הסוד,
אך לבדי לא אוכל להגיע למערה הזאת.
גופי קטן ורגלי קצרות,
וקשה עבורי המשימה הזאת.
בבקשה, עזור לי."
לקח אותו הנמר על גבו ויצא בדהרה. שלושה ימים ושלושה לילות דהרו בהרים וביערות.
כשהגיעו, הצביע הנמר על אבן השיש החוסמת את פי המערה ונפרד לשלום.
גולל הגמד את האבן, ומצא את הכדים עם שיקוי הפלא. מידי יום היה משקה את העץ בתכולתו של כד אחד.
העץ החל להצמיח עלים.
לאחר העלים הצמיח פרחים.
לאחר הפרחים – פירות.
עברו להן שתי עונות.
בשלו הפירות ונצבעו אדום,
וטעמן כדובדבן מתוק.
כל יום אכל הגמד פרי אחד,
כל יום גדל קצת.
עברו ימים, עברו שבועות והגמד צמח, עד שהגיע לגובהם הרגיל של בני אדם. הוא הפך לאיש חסון ונאה, ואז, פסק לאכול מן הפרי.
קטף את כל הפרי מן העץ, סחט את המיץ לתוך הכדים הריקים ואחסן את הכדים בתוך המערה. העץ השיר עליו ונותר ערום, כפי שהיה כשראה אותו לראשונה. גלל האיש את אבן ויצא לדרכו החדשה כאדם רגיל.
ימים רבים הלך בודד בארץ לא נודעת במטרה אחת בלבד: למצוא בני אנוש שאליהם יוכל להצטרף. הדרך ביער הייתה קשה, וקשה ממנה הייתה הבדידות. מה השיג בכך שהפך לאדם רגיל אם הוא רחוק מחברת בני אדם? מידי פעם, כשעייף, היה נתקף ייאוש. הוא התקשה לעמוד כל הזמן על המשמר, להיזהר מטורפים, מנחשים, מעקיצות חרקים. אפילו בזמן שישן היה עליו לשמור על ערנות. וקשה עוד יותר היה לדאוג כל הזמן לארוחה הבאה. אבל אם הגעתי עד כאן, חשב לעצמו, אסור לי לוותר.
הוא החליט לטפס לראשו של עץ גבוה, לראות אם יש סוף ליער הזה ולבדוק לאיזה כיוון עליו ללכת. בעודו מטפס, חשב לעצמו שאם עדיין היה גמד לא היה יכול לטפס על עץ כל כך גבוה. בכל זאת, היה כדאי, חשב. אסור לי לאבד את האופטימיות. איפה הכוחות שהיו לי כשהייתי גמד? עשיתי את הבלתי אפשרי כגמד. עכשיו בודאי שאוכל להתגבר על הקשיים.
הטיפוס היה כרוך במאמץ רב, הגזע היה הגבוה וחלק ולא היה במה לתפוס. אף פעם לא למד לטפס על עצים,. ועכשיו כבר טיפס לגובה כמה מטרים. מלמטה לא יכול היה לאמוד את גובהו של העץ, וכעת הבין עד כמה העץ היה גבוה. שריריו כאבו וכפות ידיו שרפו. עוד קצת למעלה, עוד קצת, אמר לעצמו. אסור להביט למטה, יש לי סחרחורת...להביט רק למעלה, אל צמרת העץ, עוד קצת, אני רואה את הענפים. קרני השמש חדרו מבעד לענפי הצמרת והשמש סנוורה את עיניו.
לפתע, שמע צווחה מבהילה וקןף קפץ על גבו ונשך אותו. כאב חד פילח את כתפו ודם החל לזרום במורד זרועו. הוא כל כך נבהל שכמעט איבד את אחיזתו בעץ. על צמרות העצים החלו הקופים לצרוח צרחות מקפיאות דם. הוא החל להחליק על הגזע למטה. יותר מזה לא זכר. כנראה איבד את הכרתו.
כך פגש ב"שבט ציידי הנמרים" ששמעו כנראה את צרחות האימים של הקופים בשעה שהיו במסע ציד לא רחוק משם ומיהרו לבוא מתוך מחשבה על בשרם הטעים של "קופי הצמרת" שהיה כל כך קשה לאתר אותם. הם אספו אותו פצוע ומחוסר הכרה והביאו אותו לכפר לביתו של מרפא הכפר.
כשהתעורר היה חבוש כולו. גופו היה מלא שברים והחלמתו ארכה מספר חודשים. בזמן הזה עסק בחיזוק שריריו ובמנוחה. המרפא שאתו שהה שעות רבות בכל יום ותוך כדי הטיפול בו לימד אותו את שפת השבט.
ציידי הנמרים, כשמם, היו ציידים מנוסים ומומחים גדולים בציד בכלל, ובציד נמרים בפרט. שליטתם באמנות הציד אפשרה להם שפע של מזון ועורות לעיבוד.
כל זהותם, אמונתם ומנהגיהם סבבו סביב הציד. הם העריצו את הנמרים שהיו סמל לציד אידיאלי.
נהוג היה בשבט, שכל בחור צד לבדו נמר ליום חתונתו. הדבר נחשב לשיא המיומנות.
הם האמינו שהמנצח זוכה לרוחו ולעוזו של הקורבן וזו הייתה בעיניהם סגולה להצלחה ולאריכות ימים. לכן, נהגו בחורי השבט לחפש נמר גדול ומרשים במיוחד לצאת עמו לדו-קרב.
המנהג קבע, שממש לפני המגע עם הנמר, על הלוחם להסתכל ישר לתוך עיניו של הנמר, להצליב מבטים, לבוא מולו כלוחם מול לוחם, כלוחם שמכבד את יריבו – זה היה סמל האיחוד. באותו רגע, באותו שבריר שנייה, שבה מצטלבים מבטיהם, מתאחדות שתי נשמות הציידים והופכות לאחת. לא חשוב מי ניצח. האיחוד התרחש. המנצח ישא את נשמתו האמיצה של יריבו לעולמי עד. ואולם, אם הלוחם לא מביט בעיניו של הנמר, אם מבטם לא מצטלב, לא יקבל הבחור את כוחו של הנמר, ורוחו הכועסת של הנמר לא רק שלא תגן עליו ועל משפחתו אלא אף תפגע בהם. בשבט הילכו סיפורים על לוחמים שאסונות פקדו את משפחתם לאחר שהמיתו את הנמר תוך התגנבות, בלי להביט בעיניו.
לאחר הקרב, היו הנשים מעבדות את עורו של הנמר לכיסוי מיטה לזוג הטרי. כך, לכל זוג הייתה מיטה הנושאת את האנרגיה של הנמר שצד.
בשר הנמר היה נאכל במסיבת הכלולות. שיני הנמר סימלו את השפע, והנשים היו עושות מהן ענק אותו ענדה הכלה בטקס כלולותיה. אחר כך, הייתה תולה את המחרוזת על משקוף הדלת בביתה.
האיש שהיה גמד הצטרף אל שבט ציידי הנמרים. מעולם לא סיפר להם על עברו כגמד ועל כן גם לא שיתף אף אחד לגבי הברית שהייתה לו עם הנמרים כשהיה עדיין גמד, ברית של נתינה, ברית של מחויבות.
הוא למד את כל כללי הציד והפך אף הוא להיות צייד מומחה.
כשמצא אישה והחליט להתחתן, הגיע רגע האמת. הרגע ממנו חשש. הרגע שבו עליו להחליט אם להפר את הברית הפרטית שלו עם הנמרים, ברית הידידות והכרת התודה, או להיות נאמן לתרבות השבט ולחוקיו, שגם להם ברית דמים עם הנמרים.
יצא האיש אל ההרים, צעד מספר ימים, ועד מהרה מצא להקה ובראשם נמר גדול וחזק. בעודו עומד וצופה בחבורת הנמרים, נזכר כיצד חי בקרבם, כיצד נשאו אותו על גבם, שמרו עליו וגילו לו את סוד הגדילה. התרגשות אחזה בו וליבו דפק. בזיכרונו חש את הבל פיהם על פניו, את מגע פרוותם בשעה שהיו מתחככים בו בעת המשחק, את שאגות הצחוק והשמחה.
אבל כעת העיניים שלו כבר לא היו בגובה העיניים שלהם, כעת היה צופה בהם מרחוק, כמו אדם שצופה בחיית טרף.
הוא עקב אחריהם, ובאחד הימים, כאשר מצא את הנמר הגדול לבדו, קרב ונעמד מולו. הוא לא פחד, אלא הרגיש מוגן. הוא חש ששום רע לא יאונה לו.
הנמר עמד והשיר אליו מבט. הוא תמה על האיש הזה העומד מולו ללא מורא.
אבל, צייד הנמרים, למרות שלא פחד, למרות שעמד מול אויבו ללא תחבולה וללא הסתתרות, לא היה יכול להישיר מבט, לא היה יכול להסתכל לנמר בעיניים.
הקרב היה קצר.
הנמר הגדול והחזק הסתער בזריזות ובכוח רב על יריבו, אך לא היה יכול לחנית שהושלכה בזריזות ובמומחיות רבה ופילחה את ליבו בעודו באוויר.
כשנפל גופו על הצייד, כבר היה מת. לרגע אחד שכבו מחובקים זה עם זה, המת והחי, הצייד והניצוד, האיש והחיה.
הצייד קם וניקה את עצמו. הוא רצה לסלק מעליו כל סימן ושארית מן הקרב. הוא רצה לסלק גם את הבושה שאחזה בו. הוא חזר אל הכפר עם שללו, והתקבל בכבוד רב ובהערצה, אך לא סיפר לאיש את אשר קרה.
מסיבת הכלולות נערכה והייתה שמחה גדולה.
מיטת הכלולות שכוסתה בעורו של הנמר הייתה יפהפייה.
הרגיש הגמד שמצא בית. סוף סוף היה מרוצה מחייו וטווה חלומות לעתיד. החיים בשבט עשו אותו מאושר. מיומנותו כצייד הביאה לו הרבה כבוד והערכה והוא ציפה כבר לשלב הבא שבו יהיו לו ילדים משלו שיוכל ללמדם איך צדים נמרים . כרסה של אשתו הלכה ותפחה ומועד הלידה התקרב.
ובבוא היום, תשעה חודשים לאחר ליל הכלולות, נולד להם בן. גמד.
ã כל הזכויות שמורות
