היזם
את הסיפור הזה שמעתי מפי סבי מספר ימים לפני מותו.
סבא היה מכובד מאוד בקהילה ובעל עסקים רבים בכפר. הוא היה חבר במועצת הכפר, והיה ידוע מאוד בחכמתו. לא התקבלה החלטה בכפר מבלי לשאול בעצתו.
מספר ימים לפני מותו, קרא לי ואמר: ניניו היקר, לאחר מותי, יעבור רכושי הרב לרשות אביך. לך אני רוצה לתת במתנה סיפור, סיפור חיי. ממנו תוכל לשאוב הדרכה ועצה להמשך חייך. שא אותו עמך, כי בו טמונה כל חכמת חיי.
וכך סיפר לי סבי:
"נולדתי בכפר קטן, הרחק מכאן, לשבט המרינקה. שמי היה 'גירו' שפירושו זאב.
הכפר שלנו שכן בשולי 'יער הנחשים', מעל הוואדי הגבוה, מרחק מספר חודשי הליכה מכאן. זה היה כפר קטן, בנוי במעגל סביב כיכר מרכזית שבה התנהלו רוב הטקסים. שם היו חוגגים את הלידות, את המיתות, את החתונות, את הגירושים, את טקסי ההתבגרות, וכמובן גם את טקסי הגשם, השמש, היער וחילופי העונות.
הכפר היה מבודד. לפני הכפר עבר ואדי עמוק ומאחוריו – יער הנחשים. לא היו בסביבה לא כפרים אחרים ולא אנשים נוספים. הייתי בטוח, כמו כל אנשי הכפר, שאנחנו לבד בעולם. איש לא עזב מעולם את הכפר ומעולם לא התרחקו הציידים יותר ממספר ימי הליכה מהכפר.
"היינו ילדים שמחים, למדנו ושיחקנו יחד, תמיד בקבוצה. הנשים היו מטפלות בעבודות הבית: בישול, תפירה ועיבוד עורות, והגברים היו עסוקים בציד.
ביער הנחשים הסמוך חיו נחשי ענק מסוכנים שסיפקו מזון נגיש ועורות. גברי הכפר היו מיומנים מאוד בלכידת נחשים. כבר מגיל צעיר אומנו הבנים ללכוד נחשים. כוחנו מול הנחשים היה בכך שהיינו קבוצה. מעולם לא נכנס אדם ליער הנחשים לבדו. תמיד בקבוצה, תמיד שומרים אחד על השני.
"ציד הנחשים דרש מיומנויות מיוחדות כמו זריזות, הקשבה, ריכוז, סבלנות ועיתוי. גם כושר גופני נדרש וכן עבודת צוות, אבל מעל לכול, אומץ לב. רוב חיינו כילדים עברו במשחק תוך אימון ותרגול המיומנויות הללו, כמו ריצה, זריזות ידיים, ריכוז וקשב לסביבה.
"כך בגרנו והתקרבנו אל טקס הבגרות. נהוג היה אצלנו לעשות טקס בגרות לבנות בגיל 12 ולבנים בגיל 16. פעם בשנה היו נאספים כל אנשי הכפר לחגוג את טקס הבגרות של כל הנערים והנערות שהגיעו לגיל המתאים. הטקס הזה, להבדיל מטקסים אחרים, לא נעשה בכיכר המרכזית אלא על שפת הוואדי העמוק והצר, שעליו נבנה מגדל גבוה ומראשו השתלשל חבל ארוך שבעזרתו אפשר להגיע בקפיצה לגדה השנייה של הוואדי.
"עלינו, הנערים, היה להחזיק בחבל, להתרחק, ואז לרוץ, לתפוס תאוצה, ולקפוץ בעזרתו מעל הוואדי אל הגדה השנייה. זה היה שיאו של הטקס. לאחריו נחשבו הבנים לגברים ונכנסו לקהילת הגברים של השבט. בצד השני חיכו לנו הבנות, שהכינו מזון ומשקאות. לאחר המסיבה הגדולה היינו פורשים זוגות זוגות למקום מסתור שהוכן מראש להתנסות המינית הראשונה.
"אורכו של חבל הקפיצה תוכנן בקפידה רבה והיה ממש גבולי: לא ארוך, כדי שהקפיצה לא תהייה קלה מידי, ולא קצר, כדי שיהיה אפשר לעבור את הוואדי בשלום. הצלחת הקפיצה היתה תלויה לגמרי במיומנות הקופץ.
"זה היה מבחן הבגרות. שכן מה המטעם במבחן שאין בו שום קושי ואינו מוכיח אומץ לב ומיומנות?
"על הנער היה לעזוב את החבל בעיתוי מדויק ביותר, בדיוק כשהחבל מגיע לשיא גובהו, ולזנק לגדה השנייה. זה היה מאוד מסוכן. מי שלא הצליח נפל לתוך הוואדי אל מותו.
"האימונים לקפיצה הזאת התחילו כבר שנתיים לפני הטקס. התאמנּו עם המומחה לקפיצות של הכפר. לרוב, הצליחו הנערים לעבור את המשוכה הזאת, אך לעיתים רחוקות היו גם כאלה שנפלו אל מותם. אף על פי כן, לא היה בדבר הזה כדי להפסיק את הטקס שהיה נראה כי הוא חשוב מעין כמוהו לגבריות ולהצלחה בחיים.
הנערים הבודדים שסירבו להשתתף בטקס, קיבלו יחס מאוד מזלזל ולא יכלו להשתתף יותר בחיי הגברים. הם היו מצטרפים אל הבנות, לומדים את אומנותן ולעולם לא נישאים. היו אלו חיים של בדידות בשולי החברה. כמובן שהבנים העדיפו למות כמו גיבורים מאשר לחיות לבד, ללא משפחה, ולעסוק בעבודות הנשים.
"הייתי בן שש עשרה. מועד הטקס התקרב. התאמנתי מידי יום עם בני גילי בקפיצות החבל.
"הכול נראה טוב. הצלחתי בקפיצות בדיוק כמו האחרים. עם זאת, חשתי בתוכי התנגדות עזה לטקס הזה. אינני יודע אם זה היה מתוך פחד, אך בתוך תוכי חשתי כעס גדול על המבוגרים שמוכנים לשלוח אותי אל מותי, ושחיי אינם שווים בלי הקפיצה הגורלית הזאת. לא יכולתי להבין כיצד אמא שולחת את בנה לקפיצה שעלולה לקפח את חייו, רק כדי לא לשבור את המוסכמות.
"ניסית לשוחח על כך עם הנערים, אבל ראיתי שהמחשבה הזאת מוזרה בעיניהם. ככה צריך וזהו. נעבור את זה, וזהו. יותר מכל דבר אחר, הם היו אחוזי שמחה והתרגשות למחשבה על הפרס שמחכה להם בצדו השני של הוואדי, לאחר שיכנסו לעולם הגברים.
"בכפר התהלכו סיפורים על הטקס שאחרי הטקס. אבות ובנים סיפרו אלה לאלה מה היה ומה עשו. הדברים היו מתובלים בהגזמות ובפנטזיות והיה בהם הכוח למחוק כל פחד וחשש מן הקפיצה הגדולה.
"עם התקרב מועד הטקס התקשח לבי בסירובו להשתתף. לא יכולתי לשלוט בזה. כוח פנימי בתוכי מנע ממני לעשות את המעשה. חשתי ביטחון מוחלט בצדקתי. פניתי אל אבי וביקשתי את עצתו. סיפרתי על חששותי מן האפשרות להיכשל ולמות וביקשתי שיספר לי על רגשותיו בזמן שעמד הוא מול המשימה הזאת.
"אבי חייך אלי ואמר: 'בני אסור לחשוב על זה, עושים את זה וזהו. ככה זה כבר דורות בכפר שלנו. אני בכלל לא פחדתי, אמר לי. פשוט קפצתי וזהו. הבעיות מתחילות אם חושבים ואם מפחדים. אז מאבדים את כושר הריכוז ואת העיתוי הנכון לעזוב את החבל. כולם עוברים את זה וגם אתה תעבור.' "
" 'אבל אבא,' אמרתי, 'אולי לא אצליח?'
" 'אל תכניס לך שטויות לראש ואל תדאיג אותי בדבר הזה,' אמר אבי. 'תעסיק עצמך בדברים אחרים כדי שלא ישתלט עליך הפחד.'
"ניסיתי לדבר עם אמי. כבר הלכה וגמלה בליבי ההחלטה לא לקפוץ את הוואדי. חשבתי שאולי עם תמיכה של הורי יהיה אפשר לשנות את הטקס הזה, שבינו לבין גבריות אין ולא כלום. רציתי לגרום לשינוי, רציתי לגרום לאנשים לחשוב.
"אמא הסתכלה עלי במבט מזועזע. 'איך אתה יכול לחשוב על דבר כזה? עדיף למות מאשר לשאת את הבושה הזאת.' במו ידיה הייתה הורגת אותי כדי למנוע מעצמה את הבושה הזאת. 'ככה זה אצלנו,' אמרה. 'אלו החיים שלנו ואלו החוקים שלנו. כל הגברים עושים את זה וגם אתה יכול. '"
"את הימים שנותרו עד הטקס העברתי במחשבות ובהתלבטויות. הגיע המועד. הנערים עמדו בשורה וקפצו אחד אחרי השני. אני הייתי עשירי בתור. עד עתה כולם הצליחו וזכו בתשועות ובמחיאות כפיים. הגיע תורי. אחזתי בחבל ותוך כדי ההליכה לאחור לתפוס מרחק לתאוצה, גמלה בלבי ההחלטה. עזבתי הכול ורצתי משם.
הטקס המשיך. יכולתי לשמוע את קול התרועות מרחוק. מצאתי לי מקום מסתור. הבנתי כבר שהעולם שלי לעולם לא יהיה מה שהיה. מרחוק יכולתי לשמוע את המוסיקה והקולות מהגדה השנייה. שמחה גדולה הייתה שם. למחרת הסתבר לי שכל הנערים עברו את הטקס בהצלחה.
"חזרתי הביתה ומצאתי את אמא בוכה. היא ארזה לי בגדים ולא החליפה איתי מילה. את אבא לא ראיתי בסביבה. הייתי צריך לעזוב את הבית וללכת לגור עם חונכת, שנקבעה לי, כדי שתלמד אותי את המלאכות הבסיסיות של הבנות.
"החלטתי לעמוד על שלי. אני אראה להם שאני אמיץ. הרי באומץ לב מדובר, לא? אני לא כמו כולם, אני יחיד ומיוחד. מצאתי לי מחסה וישנתי שם. למחרת הסתובבתי קצת בכיכר. לא היה לי עם מי לדבר. היו שהפנו את מבטם ממני והלאה, אחרים התריסו כנגדי: לך אל החונכת שלך! הייתי מנודה. אפילו לבית הורי לא הותר לי להיכנס.
"עברו מספר ימים. הבנתי שעלי לעזוב. איש מעולם לא עזב את תחומי הכפר. לא ידעתי מה מצפה לי ואילו סכנות אורבות לי, אך היה לי ביטחון. הכעס גם הוא עזר. אני אראה להם שאני גבר, חשבתי, אני יכול להסתדר לבד, אני יכול לעמוד מול סכנה בלי פחד!!!!!
"יצאתי בהליכה לאורך הוואדי. היה זה המקום הבטוח ביותר. להיכנס לבד לתוך יער הנחשים היה סכנת מוות. הצלחתי לצוד מזון ולמצוא לעצמי מים. הצלחתי לשרוד. כך הלכתי מספר חודשים. הנוף החל להשתנות. המצוק נעשה נמוך יותר ויותר עד שהגעתי למישור שנחל זרם בו. ההליכה נעשתה קלה יותר ומהירה יותר ומים היו בשפע.
"הגעתי למקום שכמותו לא ראיתי בחיי. הנחל נשפך לתוך אגם גדול שלחופו חיו אנשים. הופתעתי. לא ידעתי שקיימים עוד אנשים. כל כך הרבה זמן לא ראיתי איש, שבאמת חשבתי שרק השבט שלנו קיים בעולם. על המים נחו סירות. אז לא ידעתי מה היא סירה. התקרבתי בשקט לאנשים והקשבתי. גם השפה שדיברו לא הייתה מובנת לי.
"זה היה שבט המיושי. האנשים היו טובי לב ורודפי שלום וקיבלו אותי בשמחה. הם לא הבינו את שפתי והיו מאוד סקרנים, שכן באתי מן האזור הגבוה, אזור שלפי ידיעתם לא היו בו אנשים. אחד הדייגים אימץ אותי ולקח אותי לביתו. תוך זמן קצר למדתי את שפתם ומנהגיהם.
"הכפר היה מוקף חומה. מאחורי החומה הגבוהה ניתן היה לראות את צמרות העצים של יער הנחשים. זאת הייתה דרכם להגן על עצמם מפני הנחשים. כל שנה, עת היו יוצאים הנחשים ממאורתם לחפש מזון, היו נופלים קורבנות רבים מהכשות נחש. הנחשים חדרו לכל מקום והיו מתקיפים בהפתעה.
"סיפרתי להם שאני מומחה בלכידת נחשים ואני יודע למצוא את המאורות שלהם ולתפוס אותם. כך הפכתי תוך זמן קצר ללוכד הנחשים של הכפר.
"ראשית ניקיתי את כל מאורות הנחשים שמצאתי בתוך שטח החומה. בכל פעם שהיה נצפה נחש או שהיה נדמה למישהו שיש נחש בסביבה, קראו לי. את עורות הנחשים הייתי מעבד ומייצר מוצרי עור. כך התפרנסתי בכבוד וקיבלתי את השם שלי: סנייק snake.
"למדתי גם לדוג. קניתי לי חלקה סמוך לאגם, נשאתי אישה, נולד לנו ילד, ובניתי לי חיים. הכשרתי מספר עובדים ללכוד נחשים. היינו יוצאים ליער הנחשים מידי שבוע כדי ללכוד נחשים. את הבשר היינו מוכרים למאכל ומן העורות היינו מייצרים דברים שונים.
"אשתי נעשתה אחראית על עיבוד העורות. הייתה לנו פרנסה בשפע, וכך, ניניו, עברו מספר שנים. יום אחד, בשעה שאבא שלך וחבריו קפצו והשתעשעו במי האגם, עלה בדעתי הרעיון. בניתי מגדל, קשרתי חוט ארוך והזמנתי את הילדים לראות כיצד אפשר לרחף עם החבל לתוך האגם.
"זאת הייתה הצלחה אדירה. הילדים התלהבו, ומידי יום לאחר סיום חובותיהם, באו לשחק ולהתחרות זה בזה ולהתאמן על מרחק הקפיצה. תוך זמן קצר הפך חבל הקפיצה להצלחה מסחררת. כולם רצו לחוות את הריחוף הזה באוויר והיו באים שוב ושוב, גברים, נשים וטף. בניתי עוד מגדלים בגבהים שונים, שכללתי והוספתי מקפצות, ומבלי לתכנן קם פארק שעשועים שהפך להיות עסק מסחרי. מאחר שהיו לי שיטות כיצד לקפוץ, נעשיתי מאמן לקבוצת הילדים. המבוגרים היו באים סתם כדי להשתעשע. כך הפכה החלקה שלנו לפארק שעשועים.
"הפכנו להיות עשירים. שמי הלך לפני כממציא גדול. הפכתי לאיש עסקים וליועץ מבוקש. הבאתי לכפר רוח חדשה, שינוי והתפתחות. שוב לא היה זה כפר דייגים קטן סגור בתוך חומה, אלא מרכז שעשועים.
"דרך הנהר היו מגיעים אלינו אנשים מכפרים אחרים. הם היו באים גם כדי לקנות עורות נחשים וגם כדי לבלות בפארק. רבים מאנשי הכפר היו מועסקים בתעשיית העורות או בפארק השעשועים. עולמנו השתנה מן הקצה אל הקצה.
"לפעמים אני מדמיין לעצמי שאני חוזר לכפר הולדתי, לשבט המרינקה, להראות להם את גירו 'הפחדן', להראות להם שישנם אנשים שלא שולחים את ילדיהם למות כדי שיהיו גברים...
"ואתה ניניו יקירי, שמעת את סיפורי. נצור אותו כדי שאם אי פעם ילחצו אותך לפעול נגד רצונך, אל תפחד. הייה אמיץ לב. כי אמיץ לב אינו זה הקופץ אל מותו אלא זה העומד על שלו, זה המציל את חייו..."
ã כל הזכויות שמורות
סבא היה מכובד מאוד בקהילה ובעל עסקים רבים בכפר. הוא היה חבר במועצת הכפר, והיה ידוע מאוד בחכמתו. לא התקבלה החלטה בכפר מבלי לשאול בעצתו.
מספר ימים לפני מותו, קרא לי ואמר: ניניו היקר, לאחר מותי, יעבור רכושי הרב לרשות אביך. לך אני רוצה לתת במתנה סיפור, סיפור חיי. ממנו תוכל לשאוב הדרכה ועצה להמשך חייך. שא אותו עמך, כי בו טמונה כל חכמת חיי.
וכך סיפר לי סבי:
"נולדתי בכפר קטן, הרחק מכאן, לשבט המרינקה. שמי היה 'גירו' שפירושו זאב.
הכפר שלנו שכן בשולי 'יער הנחשים', מעל הוואדי הגבוה, מרחק מספר חודשי הליכה מכאן. זה היה כפר קטן, בנוי במעגל סביב כיכר מרכזית שבה התנהלו רוב הטקסים. שם היו חוגגים את הלידות, את המיתות, את החתונות, את הגירושים, את טקסי ההתבגרות, וכמובן גם את טקסי הגשם, השמש, היער וחילופי העונות.
הכפר היה מבודד. לפני הכפר עבר ואדי עמוק ומאחוריו – יער הנחשים. לא היו בסביבה לא כפרים אחרים ולא אנשים נוספים. הייתי בטוח, כמו כל אנשי הכפר, שאנחנו לבד בעולם. איש לא עזב מעולם את הכפר ומעולם לא התרחקו הציידים יותר ממספר ימי הליכה מהכפר.
"היינו ילדים שמחים, למדנו ושיחקנו יחד, תמיד בקבוצה. הנשים היו מטפלות בעבודות הבית: בישול, תפירה ועיבוד עורות, והגברים היו עסוקים בציד.
ביער הנחשים הסמוך חיו נחשי ענק מסוכנים שסיפקו מזון נגיש ועורות. גברי הכפר היו מיומנים מאוד בלכידת נחשים. כבר מגיל צעיר אומנו הבנים ללכוד נחשים. כוחנו מול הנחשים היה בכך שהיינו קבוצה. מעולם לא נכנס אדם ליער הנחשים לבדו. תמיד בקבוצה, תמיד שומרים אחד על השני.
"ציד הנחשים דרש מיומנויות מיוחדות כמו זריזות, הקשבה, ריכוז, סבלנות ועיתוי. גם כושר גופני נדרש וכן עבודת צוות, אבל מעל לכול, אומץ לב. רוב חיינו כילדים עברו במשחק תוך אימון ותרגול המיומנויות הללו, כמו ריצה, זריזות ידיים, ריכוז וקשב לסביבה.
"כך בגרנו והתקרבנו אל טקס הבגרות. נהוג היה אצלנו לעשות טקס בגרות לבנות בגיל 12 ולבנים בגיל 16. פעם בשנה היו נאספים כל אנשי הכפר לחגוג את טקס הבגרות של כל הנערים והנערות שהגיעו לגיל המתאים. הטקס הזה, להבדיל מטקסים אחרים, לא נעשה בכיכר המרכזית אלא על שפת הוואדי העמוק והצר, שעליו נבנה מגדל גבוה ומראשו השתלשל חבל ארוך שבעזרתו אפשר להגיע בקפיצה לגדה השנייה של הוואדי.
"עלינו, הנערים, היה להחזיק בחבל, להתרחק, ואז לרוץ, לתפוס תאוצה, ולקפוץ בעזרתו מעל הוואדי אל הגדה השנייה. זה היה שיאו של הטקס. לאחריו נחשבו הבנים לגברים ונכנסו לקהילת הגברים של השבט. בצד השני חיכו לנו הבנות, שהכינו מזון ומשקאות. לאחר המסיבה הגדולה היינו פורשים זוגות זוגות למקום מסתור שהוכן מראש להתנסות המינית הראשונה.
"אורכו של חבל הקפיצה תוכנן בקפידה רבה והיה ממש גבולי: לא ארוך, כדי שהקפיצה לא תהייה קלה מידי, ולא קצר, כדי שיהיה אפשר לעבור את הוואדי בשלום. הצלחת הקפיצה היתה תלויה לגמרי במיומנות הקופץ.
"זה היה מבחן הבגרות. שכן מה המטעם במבחן שאין בו שום קושי ואינו מוכיח אומץ לב ומיומנות?
"על הנער היה לעזוב את החבל בעיתוי מדויק ביותר, בדיוק כשהחבל מגיע לשיא גובהו, ולזנק לגדה השנייה. זה היה מאוד מסוכן. מי שלא הצליח נפל לתוך הוואדי אל מותו.
"האימונים לקפיצה הזאת התחילו כבר שנתיים לפני הטקס. התאמנּו עם המומחה לקפיצות של הכפר. לרוב, הצליחו הנערים לעבור את המשוכה הזאת, אך לעיתים רחוקות היו גם כאלה שנפלו אל מותם. אף על פי כן, לא היה בדבר הזה כדי להפסיק את הטקס שהיה נראה כי הוא חשוב מעין כמוהו לגבריות ולהצלחה בחיים.
הנערים הבודדים שסירבו להשתתף בטקס, קיבלו יחס מאוד מזלזל ולא יכלו להשתתף יותר בחיי הגברים. הם היו מצטרפים אל הבנות, לומדים את אומנותן ולעולם לא נישאים. היו אלו חיים של בדידות בשולי החברה. כמובן שהבנים העדיפו למות כמו גיבורים מאשר לחיות לבד, ללא משפחה, ולעסוק בעבודות הנשים.
"הייתי בן שש עשרה. מועד הטקס התקרב. התאמנתי מידי יום עם בני גילי בקפיצות החבל.
"הכול נראה טוב. הצלחתי בקפיצות בדיוק כמו האחרים. עם זאת, חשתי בתוכי התנגדות עזה לטקס הזה. אינני יודע אם זה היה מתוך פחד, אך בתוך תוכי חשתי כעס גדול על המבוגרים שמוכנים לשלוח אותי אל מותי, ושחיי אינם שווים בלי הקפיצה הגורלית הזאת. לא יכולתי להבין כיצד אמא שולחת את בנה לקפיצה שעלולה לקפח את חייו, רק כדי לא לשבור את המוסכמות.
"ניסית לשוחח על כך עם הנערים, אבל ראיתי שהמחשבה הזאת מוזרה בעיניהם. ככה צריך וזהו. נעבור את זה, וזהו. יותר מכל דבר אחר, הם היו אחוזי שמחה והתרגשות למחשבה על הפרס שמחכה להם בצדו השני של הוואדי, לאחר שיכנסו לעולם הגברים.
"בכפר התהלכו סיפורים על הטקס שאחרי הטקס. אבות ובנים סיפרו אלה לאלה מה היה ומה עשו. הדברים היו מתובלים בהגזמות ובפנטזיות והיה בהם הכוח למחוק כל פחד וחשש מן הקפיצה הגדולה.
"עם התקרב מועד הטקס התקשח לבי בסירובו להשתתף. לא יכולתי לשלוט בזה. כוח פנימי בתוכי מנע ממני לעשות את המעשה. חשתי ביטחון מוחלט בצדקתי. פניתי אל אבי וביקשתי את עצתו. סיפרתי על חששותי מן האפשרות להיכשל ולמות וביקשתי שיספר לי על רגשותיו בזמן שעמד הוא מול המשימה הזאת.
"אבי חייך אלי ואמר: 'בני אסור לחשוב על זה, עושים את זה וזהו. ככה זה כבר דורות בכפר שלנו. אני בכלל לא פחדתי, אמר לי. פשוט קפצתי וזהו. הבעיות מתחילות אם חושבים ואם מפחדים. אז מאבדים את כושר הריכוז ואת העיתוי הנכון לעזוב את החבל. כולם עוברים את זה וגם אתה תעבור.' "
" 'אבל אבא,' אמרתי, 'אולי לא אצליח?'
" 'אל תכניס לך שטויות לראש ואל תדאיג אותי בדבר הזה,' אמר אבי. 'תעסיק עצמך בדברים אחרים כדי שלא ישתלט עליך הפחד.'
"ניסיתי לדבר עם אמי. כבר הלכה וגמלה בליבי ההחלטה לא לקפוץ את הוואדי. חשבתי שאולי עם תמיכה של הורי יהיה אפשר לשנות את הטקס הזה, שבינו לבין גבריות אין ולא כלום. רציתי לגרום לשינוי, רציתי לגרום לאנשים לחשוב.
"אמא הסתכלה עלי במבט מזועזע. 'איך אתה יכול לחשוב על דבר כזה? עדיף למות מאשר לשאת את הבושה הזאת.' במו ידיה הייתה הורגת אותי כדי למנוע מעצמה את הבושה הזאת. 'ככה זה אצלנו,' אמרה. 'אלו החיים שלנו ואלו החוקים שלנו. כל הגברים עושים את זה וגם אתה יכול. '"
"את הימים שנותרו עד הטקס העברתי במחשבות ובהתלבטויות. הגיע המועד. הנערים עמדו בשורה וקפצו אחד אחרי השני. אני הייתי עשירי בתור. עד עתה כולם הצליחו וזכו בתשועות ובמחיאות כפיים. הגיע תורי. אחזתי בחבל ותוך כדי ההליכה לאחור לתפוס מרחק לתאוצה, גמלה בלבי ההחלטה. עזבתי הכול ורצתי משם.
הטקס המשיך. יכולתי לשמוע את קול התרועות מרחוק. מצאתי לי מקום מסתור. הבנתי כבר שהעולם שלי לעולם לא יהיה מה שהיה. מרחוק יכולתי לשמוע את המוסיקה והקולות מהגדה השנייה. שמחה גדולה הייתה שם. למחרת הסתבר לי שכל הנערים עברו את הטקס בהצלחה.
"חזרתי הביתה ומצאתי את אמא בוכה. היא ארזה לי בגדים ולא החליפה איתי מילה. את אבא לא ראיתי בסביבה. הייתי צריך לעזוב את הבית וללכת לגור עם חונכת, שנקבעה לי, כדי שתלמד אותי את המלאכות הבסיסיות של הבנות.
"החלטתי לעמוד על שלי. אני אראה להם שאני אמיץ. הרי באומץ לב מדובר, לא? אני לא כמו כולם, אני יחיד ומיוחד. מצאתי לי מחסה וישנתי שם. למחרת הסתובבתי קצת בכיכר. לא היה לי עם מי לדבר. היו שהפנו את מבטם ממני והלאה, אחרים התריסו כנגדי: לך אל החונכת שלך! הייתי מנודה. אפילו לבית הורי לא הותר לי להיכנס.
"עברו מספר ימים. הבנתי שעלי לעזוב. איש מעולם לא עזב את תחומי הכפר. לא ידעתי מה מצפה לי ואילו סכנות אורבות לי, אך היה לי ביטחון. הכעס גם הוא עזר. אני אראה להם שאני גבר, חשבתי, אני יכול להסתדר לבד, אני יכול לעמוד מול סכנה בלי פחד!!!!!
"יצאתי בהליכה לאורך הוואדי. היה זה המקום הבטוח ביותר. להיכנס לבד לתוך יער הנחשים היה סכנת מוות. הצלחתי לצוד מזון ולמצוא לעצמי מים. הצלחתי לשרוד. כך הלכתי מספר חודשים. הנוף החל להשתנות. המצוק נעשה נמוך יותר ויותר עד שהגעתי למישור שנחל זרם בו. ההליכה נעשתה קלה יותר ומהירה יותר ומים היו בשפע.
"הגעתי למקום שכמותו לא ראיתי בחיי. הנחל נשפך לתוך אגם גדול שלחופו חיו אנשים. הופתעתי. לא ידעתי שקיימים עוד אנשים. כל כך הרבה זמן לא ראיתי איש, שבאמת חשבתי שרק השבט שלנו קיים בעולם. על המים נחו סירות. אז לא ידעתי מה היא סירה. התקרבתי בשקט לאנשים והקשבתי. גם השפה שדיברו לא הייתה מובנת לי.
"זה היה שבט המיושי. האנשים היו טובי לב ורודפי שלום וקיבלו אותי בשמחה. הם לא הבינו את שפתי והיו מאוד סקרנים, שכן באתי מן האזור הגבוה, אזור שלפי ידיעתם לא היו בו אנשים. אחד הדייגים אימץ אותי ולקח אותי לביתו. תוך זמן קצר למדתי את שפתם ומנהגיהם.
"הכפר היה מוקף חומה. מאחורי החומה הגבוהה ניתן היה לראות את צמרות העצים של יער הנחשים. זאת הייתה דרכם להגן על עצמם מפני הנחשים. כל שנה, עת היו יוצאים הנחשים ממאורתם לחפש מזון, היו נופלים קורבנות רבים מהכשות נחש. הנחשים חדרו לכל מקום והיו מתקיפים בהפתעה.
"סיפרתי להם שאני מומחה בלכידת נחשים ואני יודע למצוא את המאורות שלהם ולתפוס אותם. כך הפכתי תוך זמן קצר ללוכד הנחשים של הכפר.
"ראשית ניקיתי את כל מאורות הנחשים שמצאתי בתוך שטח החומה. בכל פעם שהיה נצפה נחש או שהיה נדמה למישהו שיש נחש בסביבה, קראו לי. את עורות הנחשים הייתי מעבד ומייצר מוצרי עור. כך התפרנסתי בכבוד וקיבלתי את השם שלי: סנייק snake.
"למדתי גם לדוג. קניתי לי חלקה סמוך לאגם, נשאתי אישה, נולד לנו ילד, ובניתי לי חיים. הכשרתי מספר עובדים ללכוד נחשים. היינו יוצאים ליער הנחשים מידי שבוע כדי ללכוד נחשים. את הבשר היינו מוכרים למאכל ומן העורות היינו מייצרים דברים שונים.
"אשתי נעשתה אחראית על עיבוד העורות. הייתה לנו פרנסה בשפע, וכך, ניניו, עברו מספר שנים. יום אחד, בשעה שאבא שלך וחבריו קפצו והשתעשעו במי האגם, עלה בדעתי הרעיון. בניתי מגדל, קשרתי חוט ארוך והזמנתי את הילדים לראות כיצד אפשר לרחף עם החבל לתוך האגם.
"זאת הייתה הצלחה אדירה. הילדים התלהבו, ומידי יום לאחר סיום חובותיהם, באו לשחק ולהתחרות זה בזה ולהתאמן על מרחק הקפיצה. תוך זמן קצר הפך חבל הקפיצה להצלחה מסחררת. כולם רצו לחוות את הריחוף הזה באוויר והיו באים שוב ושוב, גברים, נשים וטף. בניתי עוד מגדלים בגבהים שונים, שכללתי והוספתי מקפצות, ומבלי לתכנן קם פארק שעשועים שהפך להיות עסק מסחרי. מאחר שהיו לי שיטות כיצד לקפוץ, נעשיתי מאמן לקבוצת הילדים. המבוגרים היו באים סתם כדי להשתעשע. כך הפכה החלקה שלנו לפארק שעשועים.
"הפכנו להיות עשירים. שמי הלך לפני כממציא גדול. הפכתי לאיש עסקים וליועץ מבוקש. הבאתי לכפר רוח חדשה, שינוי והתפתחות. שוב לא היה זה כפר דייגים קטן סגור בתוך חומה, אלא מרכז שעשועים.
"דרך הנהר היו מגיעים אלינו אנשים מכפרים אחרים. הם היו באים גם כדי לקנות עורות נחשים וגם כדי לבלות בפארק. רבים מאנשי הכפר היו מועסקים בתעשיית העורות או בפארק השעשועים. עולמנו השתנה מן הקצה אל הקצה.
"לפעמים אני מדמיין לעצמי שאני חוזר לכפר הולדתי, לשבט המרינקה, להראות להם את גירו 'הפחדן', להראות להם שישנם אנשים שלא שולחים את ילדיהם למות כדי שיהיו גברים...
"ואתה ניניו יקירי, שמעת את סיפורי. נצור אותו כדי שאם אי פעם ילחצו אותך לפעול נגד רצונך, אל תפחד. הייה אמיץ לב. כי אמיץ לב אינו זה הקופץ אל מותו אלא זה העומד על שלו, זה המציל את חייו..."
ã כל הזכויות שמורות
