זהרון הלוויתן
לפני שנים רבות, בכפר דייגים קטן, התרחש נס. לילה אחד, יצאו הדייגים כהרגלם ללב-ים, הטילו הרשתות וחיכו. מנומנמים על הסירה, מעט לפני בואו של השחר, חשו לפתע כי הסירה מתנדנדת בעוצמה. סימן שנתפס משהו גדול ברשת. מתורגלים, החלו למשוך כדי להעלות את הרשת וגילו כי לכדו לוויתן צעיר. הייתה שמחה גדולה, קריאות עידוד וצהלה. לכידת לוויתן ברשת היה דבר נדיר וידעו שיוכל לספק מזון לחודשים רבים.
העלו את הלוויתן והחלו שטים חזרה לחוף.
על גופו נשא הלוויתן ייצור טפילי, זעיר ביותר, "זהרון הלוויתן" שמו. צבעו היה ירוק זרחני והוא חי והתרבה על גופם של לווייתנים. בשעות היום לא ניתן להבחין ביצורים הקטנים הללו, אך בלילה, במעמקי הים, היו הזהרונים זורחים וניתן היה לראות את הלוויתן מנוקד בנקודות אור ירוקות זוהרות. מכאן היה כינויו של הלוויתן "הלוויתן המנוקד".
כשהתקרבו לחוף, אמר הלוויתן לזהרון: "שעותיי ספורות ולא אוכל לשמש לך מסתור יותר. קפוץ אל הים, הצל את חייך". קפץ הזהרון והתמסר אל הגלים שנשאו אותו לחוף. נצמד אל סלע הניצב במים והרגיש שוב בטוח.
והסלע, חלקו שקוע בתוך המים וחלקו מעל פני הים, סיפק לזהרון מזון ומחסה.
אצות ויצורי-ים ממינים שונים חיו על הסלע. סרטנים הסתובבו עליו ומסביבו - מושבה שלמה של חיים נוצרה עליו.
הסתגל הזהרון לחייו החדשים על הסלע והחל להתרבות. לא עבר זמן רב וקהילה שלמה של זהרונים אכלסה את הסלע.
דייגי הכפר החלו לשים לב לתופעה משונה. בלילה, היו רואים בסמוך לחוף את הסלע זוהר באור ירוק זרחני. הניצוצות הירוקים היו משתקפים במים, והמים הכפילו את האור ויצרו סביב הסלע אשליה של נוגה ירקרק שמקיף את הסלע ויוצר הילת אור זוהרת ורחבה. ככל שחלפו הימים, הלכה עוצמת האור והתחזקה. הסלע, נראה כמו דמות ירוקה זוהרת עטופה בהילה של אור, כמו שליח או סימן מאלוהים שבא כל לילה אל הכפר.
הקיץ חלף והים החל להיות סוער יותר ויותר. הגלים התנפצו בחוזקה. הזהרונים בקושי יכלו להחזיק בסלע. בחורף היה הים מכה בסלע בעוצמה וסוחף עימו זהרונים רבים, תולש אותם ומטיח אותם בסלעי החוף, בלי שיוכלו לחזור.
הזהרונים כבר ידעו שהסלע אינו מקום מבטחים, אבל לא הייתה להם אפשרות לברוח. חלקם נתפסו בסלעי החוף והצליחו להינצל, האחרים נסחפו ואבדו.
שוב בא אביב, הים נרגע והשקט חזר. הזהרונים חזרו לשגרת חייהם והחלו שוב מתרבים. כעת לא רק הסלע שבמים זהר בלילות, אלא פס זוהר ירקרק החל להתפתח על סלעי החוף. המים שיקפו את הזוהר הזה, העצימו אותו ויוצרו פס אור ירקרק שנראה כמגיע עד האופק. מראה קסום שרק האל ושליחיו יכלו ליצור. יד אלוהים נגעה בכפר הדייגים!
אנשים החלו לבוא בלילות לראות את התופעה. השמועה על הקסם הלילי הזה נפוצה ברחבי המדינה. באו תיירים רבים.
מדי לילה יצאו סירות דייג קטנות, עמוסות אנשים אל הים, הלוך ושוב, עם אנשים שרצו לראות את הנס מנקודת התצפית הטובה ביותר - מן הים. כך עד אור ראשון שאז נעלמה התופעה.
כפר הדייגים הפך למוקד תיירותי: מסעדות, אכסניות, סירות תיירות. לכולם הייתה פרנסה והכפר שגשג. בתים חדשים נבנו, הכיכר שופצה, בית תפילה מפואר נבנה לאלים וילדים רבים נולדו.
השמועה על הנס התפשטה גם בין דיירי הים. גם הם באו לבקר בחוף הדייגים. רבים מהם סיימו את חייהם במסע הזה, בנפלם ברשתות הדייגים. הדייגים מצדם זכו לשפע של דגה, סרטנים וצדפות, ממש בקרבת החוף, ותעשיית הדיג שגשגה בלי שהיה עוד צורך לצאת ללב ים. העולם התהפך – הדגים באו אל הכפר.
חלפו העונות. השמועה הגיעה למרחקים. בישיבה מיוחדת, החליטה מועצת הכפר, לחצוב את הסלע הזוהר שבחוף ולהציבו בכיכר, כדי שאנשים יוכלו להתפלל ולזכות מן הקסם והברכה האלוהית לעצמם.
הציבו את הסלע שהיה לאורך החוף בכיכר העיר. נשאר רק הסלע הירוק שבים לבדו...
אך הזהרונים, שהיו על סלע החוף, לא יכלו לחיות בלי המים והלחות של הים, והם גססו ומתו. בלילה הראשון שרדו מעטים, אך בלילה השני בכיכר, כבר לא נותר זהרון אחד בחיים. הסלע הפך להיות עלוב ודהוי.
באותו הלילה, הגיע אל חוף הדייגים לווייתן. השמועה על התופעה המיוחדת הגיעה גם אליו. הלווייתן שחה דרך ארוכה מימים רחוקים אל החוף, ועל אף הסכנה שבשחייה במים רדודים, התקרב בלילה אל הסלע הזוהר. להפתעתו הרבה פגש את הזהרונים.
הם סיפרו לו כיצד הגיעו לשם ועד כמה משתוקקים היו לחזור אל הלווייתנים המנוקדים.
"אקח אתכם על גבי חזרה למעמקי הים, אל אחי המנוקדים", הציע להם הלוויתן.
טיפסו הזהרונים על גבו ועזבו את הסלע לעולמים.
באותו לילה הבחינו הדייגים בכתם ירוק זוהר בתוך המים, שט לו ונעלם במצולות הים.
מאותו הלילה, נשאר הסלע חשוף ושחור. נעלם הקסם מכפר הדייגים. נעלמו התיירים, יצורי הים הפסיקו לבקר, והדגה התמעטה. שוב עבר עוד חורף ועוד קיץ והפרנסה הייתה קשה. קשה עוד יותר מקודם.
התאספו אנשי הכפר כדי להחליט מה יש לעשות. הכוהן אמר שהאלים הענישו אותם על שהוציאו את הסלע ממקומו מתוך תאוות בצע ולא הסתפקו בשפע שהביא להם הים והטבע. דייג אחד אמר שכבר מזמן הוא מתריע על כך שאנשי הכפר לא מכבדים את הטבע, וכל המסעדות שעל החוף והתיירים הרבים גרמו לזיהום ולכלוך.
זה רק היה עניין של זמן עד שמשהו יקרה, אמר. הטבע תמיד מכבד את מי שמכבדים אותו.
ראש הכפר אמר שאין לבכות על חלב שנשפך והוא מבקש מאנשים שיחשבו על רעיונות לתיקון המצב. ברור לנו כעת, אמר, שאנחנו הרסנו את המתנות שקיבלנו מן הטבע. מעתה ייקבעו בכפר חוקים לשמירה על הטבע. כעת יש למצוא פתרון מיידי לפרנסת הכפר.
אחרי דיבורים וויכוחים, הוחלט להקים בחוף מזבח כדי לפייס את האלים.
אנשי הכפר אספו תרומות ובנו על החוף מזבח שיש ירוק, שיובא במיוחד מן ההרים ועובד בידי אמן מפורסם שהביאו ממרחקים. בכל שעות היום באו אנשים מהכפר להתפלל מול המזבח, לבקש מן האלים סליחה כדי שיחזירו את השפע לכפר. כל ערב, עם רדת החשיכה ערכו טקס שבו הביאו מנחה – דברי מזון ומשקה לפייס את האלים.
בלילה, בזמן הגאות, היה הים עולה והגלים היו אוספים אליהם את המזון שהונח לרגלי המזבח, פנימה אל הים. תוך זמן קצר נפוצה שמועה בין דיירי הים שניתן למצוא בחוף הדייגים שפע של מזון. שוב חזרו דגים וייצורי ים והתקרבו אל ה החוף. שוב יכלו אנשי הכפר לזרוק רשתות בסמוך לחוף ולחזור הביתה עם שפע של דגה.
אנשי הכפר הגדילו את המזבח ובנו מתחתיו רחבה גדולה שתכיל את המנחות הרבות שהביאו, מנחות שגלי הגאות אספו בשליחות האלים ושלחו תמורתם שפע מעולמם...
האלים נענו לתפילה וסלחו.
ã כל הזכויות שמורות
העלו את הלוויתן והחלו שטים חזרה לחוף.
על גופו נשא הלוויתן ייצור טפילי, זעיר ביותר, "זהרון הלוויתן" שמו. צבעו היה ירוק זרחני והוא חי והתרבה על גופם של לווייתנים. בשעות היום לא ניתן להבחין ביצורים הקטנים הללו, אך בלילה, במעמקי הים, היו הזהרונים זורחים וניתן היה לראות את הלוויתן מנוקד בנקודות אור ירוקות זוהרות. מכאן היה כינויו של הלוויתן "הלוויתן המנוקד".
כשהתקרבו לחוף, אמר הלוויתן לזהרון: "שעותיי ספורות ולא אוכל לשמש לך מסתור יותר. קפוץ אל הים, הצל את חייך". קפץ הזהרון והתמסר אל הגלים שנשאו אותו לחוף. נצמד אל סלע הניצב במים והרגיש שוב בטוח.
והסלע, חלקו שקוע בתוך המים וחלקו מעל פני הים, סיפק לזהרון מזון ומחסה.
אצות ויצורי-ים ממינים שונים חיו על הסלע. סרטנים הסתובבו עליו ומסביבו - מושבה שלמה של חיים נוצרה עליו.
הסתגל הזהרון לחייו החדשים על הסלע והחל להתרבות. לא עבר זמן רב וקהילה שלמה של זהרונים אכלסה את הסלע.
דייגי הכפר החלו לשים לב לתופעה משונה. בלילה, היו רואים בסמוך לחוף את הסלע זוהר באור ירוק זרחני. הניצוצות הירוקים היו משתקפים במים, והמים הכפילו את האור ויצרו סביב הסלע אשליה של נוגה ירקרק שמקיף את הסלע ויוצר הילת אור זוהרת ורחבה. ככל שחלפו הימים, הלכה עוצמת האור והתחזקה. הסלע, נראה כמו דמות ירוקה זוהרת עטופה בהילה של אור, כמו שליח או סימן מאלוהים שבא כל לילה אל הכפר.
הקיץ חלף והים החל להיות סוער יותר ויותר. הגלים התנפצו בחוזקה. הזהרונים בקושי יכלו להחזיק בסלע. בחורף היה הים מכה בסלע בעוצמה וסוחף עימו זהרונים רבים, תולש אותם ומטיח אותם בסלעי החוף, בלי שיוכלו לחזור.
הזהרונים כבר ידעו שהסלע אינו מקום מבטחים, אבל לא הייתה להם אפשרות לברוח. חלקם נתפסו בסלעי החוף והצליחו להינצל, האחרים נסחפו ואבדו.
שוב בא אביב, הים נרגע והשקט חזר. הזהרונים חזרו לשגרת חייהם והחלו שוב מתרבים. כעת לא רק הסלע שבמים זהר בלילות, אלא פס זוהר ירקרק החל להתפתח על סלעי החוף. המים שיקפו את הזוהר הזה, העצימו אותו ויוצרו פס אור ירקרק שנראה כמגיע עד האופק. מראה קסום שרק האל ושליחיו יכלו ליצור. יד אלוהים נגעה בכפר הדייגים!
אנשים החלו לבוא בלילות לראות את התופעה. השמועה על הקסם הלילי הזה נפוצה ברחבי המדינה. באו תיירים רבים.
מדי לילה יצאו סירות דייג קטנות, עמוסות אנשים אל הים, הלוך ושוב, עם אנשים שרצו לראות את הנס מנקודת התצפית הטובה ביותר - מן הים. כך עד אור ראשון שאז נעלמה התופעה.
כפר הדייגים הפך למוקד תיירותי: מסעדות, אכסניות, סירות תיירות. לכולם הייתה פרנסה והכפר שגשג. בתים חדשים נבנו, הכיכר שופצה, בית תפילה מפואר נבנה לאלים וילדים רבים נולדו.
השמועה על הנס התפשטה גם בין דיירי הים. גם הם באו לבקר בחוף הדייגים. רבים מהם סיימו את חייהם במסע הזה, בנפלם ברשתות הדייגים. הדייגים מצדם זכו לשפע של דגה, סרטנים וצדפות, ממש בקרבת החוף, ותעשיית הדיג שגשגה בלי שהיה עוד צורך לצאת ללב ים. העולם התהפך – הדגים באו אל הכפר.
חלפו העונות. השמועה הגיעה למרחקים. בישיבה מיוחדת, החליטה מועצת הכפר, לחצוב את הסלע הזוהר שבחוף ולהציבו בכיכר, כדי שאנשים יוכלו להתפלל ולזכות מן הקסם והברכה האלוהית לעצמם.
הציבו את הסלע שהיה לאורך החוף בכיכר העיר. נשאר רק הסלע הירוק שבים לבדו...
אך הזהרונים, שהיו על סלע החוף, לא יכלו לחיות בלי המים והלחות של הים, והם גססו ומתו. בלילה הראשון שרדו מעטים, אך בלילה השני בכיכר, כבר לא נותר זהרון אחד בחיים. הסלע הפך להיות עלוב ודהוי.
באותו הלילה, הגיע אל חוף הדייגים לווייתן. השמועה על התופעה המיוחדת הגיעה גם אליו. הלווייתן שחה דרך ארוכה מימים רחוקים אל החוף, ועל אף הסכנה שבשחייה במים רדודים, התקרב בלילה אל הסלע הזוהר. להפתעתו הרבה פגש את הזהרונים.
הם סיפרו לו כיצד הגיעו לשם ועד כמה משתוקקים היו לחזור אל הלווייתנים המנוקדים.
"אקח אתכם על גבי חזרה למעמקי הים, אל אחי המנוקדים", הציע להם הלוויתן.
טיפסו הזהרונים על גבו ועזבו את הסלע לעולמים.
באותו לילה הבחינו הדייגים בכתם ירוק זוהר בתוך המים, שט לו ונעלם במצולות הים.
מאותו הלילה, נשאר הסלע חשוף ושחור. נעלם הקסם מכפר הדייגים. נעלמו התיירים, יצורי הים הפסיקו לבקר, והדגה התמעטה. שוב עבר עוד חורף ועוד קיץ והפרנסה הייתה קשה. קשה עוד יותר מקודם.
התאספו אנשי הכפר כדי להחליט מה יש לעשות. הכוהן אמר שהאלים הענישו אותם על שהוציאו את הסלע ממקומו מתוך תאוות בצע ולא הסתפקו בשפע שהביא להם הים והטבע. דייג אחד אמר שכבר מזמן הוא מתריע על כך שאנשי הכפר לא מכבדים את הטבע, וכל המסעדות שעל החוף והתיירים הרבים גרמו לזיהום ולכלוך.
זה רק היה עניין של זמן עד שמשהו יקרה, אמר. הטבע תמיד מכבד את מי שמכבדים אותו.
ראש הכפר אמר שאין לבכות על חלב שנשפך והוא מבקש מאנשים שיחשבו על רעיונות לתיקון המצב. ברור לנו כעת, אמר, שאנחנו הרסנו את המתנות שקיבלנו מן הטבע. מעתה ייקבעו בכפר חוקים לשמירה על הטבע. כעת יש למצוא פתרון מיידי לפרנסת הכפר.
אחרי דיבורים וויכוחים, הוחלט להקים בחוף מזבח כדי לפייס את האלים.
אנשי הכפר אספו תרומות ובנו על החוף מזבח שיש ירוק, שיובא במיוחד מן ההרים ועובד בידי אמן מפורסם שהביאו ממרחקים. בכל שעות היום באו אנשים מהכפר להתפלל מול המזבח, לבקש מן האלים סליחה כדי שיחזירו את השפע לכפר. כל ערב, עם רדת החשיכה ערכו טקס שבו הביאו מנחה – דברי מזון ומשקה לפייס את האלים.
בלילה, בזמן הגאות, היה הים עולה והגלים היו אוספים אליהם את המזון שהונח לרגלי המזבח, פנימה אל הים. תוך זמן קצר נפוצה שמועה בין דיירי הים שניתן למצוא בחוף הדייגים שפע של מזון. שוב חזרו דגים וייצורי ים והתקרבו אל ה החוף. שוב יכלו אנשי הכפר לזרוק רשתות בסמוך לחוף ולחזור הביתה עם שפע של דגה.
אנשי הכפר הגדילו את המזבח ובנו מתחתיו רחבה גדולה שתכיל את המנחות הרבות שהביאו, מנחות שגלי הגאות אספו בשליחות האלים ושלחו תמורתם שפע מעולמם...
האלים נענו לתפילה וסלחו.
ã כל הזכויות שמורות
