טולילה
בממלכה רחוקה בין ההרים,
שהייתה לפנים מושבת אסירים,
יש נהר סביב סביב,
רועש, גועש, ומתחצף
סוגר הממלכה בפני יוצאים ובאים.
פעם, לפני מאות שנים,
הגלו לשם זונות ופושעים,
ולהיכן שהמים היו שקטים,
הביאו תנינים.
וכך קרה, שאין יוצא ואין בא
מזאת הממלכה,
טולילה שמה.
ועם חלוף השנים שכחו השופטים,
שישנו כזה מקום נידח
והוא פשוט נשכח.
לכודים, האסירים והסוהרים
התערבבו עם השנים,
ובנו חיים.
נולדו נכדים ונינים
בתוך גדרות של תנינים ומים סוערים.
גדלו והתרבו והקימו מממלכה
עם סדר וארגון והנהגה.
והמלך, לובו שמו,
רב פעלים ואהוב על עמו,
כבר זקן ועייף
מחפש לו יורש,
כי בנים לא היו לו,
רק בנות שש.
ולמלך לובו היה חזון,
לפתוח את טולילה לעולם החיצון,
כי חשב בחכמה, שתוך מספר דורות,
תסבול טולילה מצפיפות ובוודאי גם מחלות.
ויצא הכרוז מבית המלוכה
שלובו המלך מחפש מתמחה,
שיוכל ללמוד את רזי השלטון
ולהחליפו עם בוא יומו האחרון.
וגם ישא את היפה בבנות
ויזכה בכבוד והרבה מתנות.
וקרא הכרוז בזו הלשון,
שהאיש שיוכל למצוא פיתרון,
וישחרר את טולילה מהסגר הסמבטיון,
הוא המתאים להנהיג בתבונה
את אנשי הממלכה.
ועוד הכריז שאסור להמית
את תניני הנהר המפריד.
מיד התנדבו כמה אמיצים
שרצו מלוכה ואת היפה בנשים,
שינסו את מוחם וכוחם הפנימי
למצוא פתרון מדהים ומקורי.
אחד ירה חץ עם חבל קשור,
בגדה השנייה נתפס, נאחז בבירור.
אך לא אקרובט היה,
על חבל להלך לא ידע,
ועם התקרב התנין הראשון
נבהל, נפל ונטרף זה הנחשון.
שני ניסה לשחות עם שריון של פלדה
אך שקע במצולות כאבן כבדה.
וכבר היה ברור לכולם,
שגשר הוא הפתרון המושלם.
אך מי הפתי שיסכים
בגדה השנייה את הגשר לשים?
לאחר מספר ימים של חישובים ודיונים
החליטו כולם שאפסו הסיכויים
ושהמלך לובו צריך לנסות
למצוא יורש וחתן בדרכים אחרות.
מומו הנער חי בשדות,
רחק מאנשים ואהב חיות,
היה נוהג לשעשע עצמו ולהמציא חידות.
שמח שנפלה בחלקו חידה קשה,
שאיש לא ידע לפתור אותה.
מיד רתם את מוחו והחליט
לא חשוב מה יקרה,
הוא את הגשר יבנה.
כל היום היה שר הפזמון:
"אין חידה ללא פיתרון.
צריך להתחיל בצעד הראשון,
והרעיון יבוא בזמן הנכון".
וכך היה שר ואוסף עצים,
אותם קשר וחיבר בחבלים
ליצור גשר חזק ומושלם.
ואנשי טולילה צחקו נורא
על הטמבל שמשקיע זמן ועבודה
ומאמין שיוכל לפתור החידה.
והמלך לובו דאג במיוחד
מכך שלא מצא אף אחד
שיכול לנהוג באחריות ותבונה
ולהוביל את עמו אל הקדמה.
וכשהגשר של מומו היה מוכן
הגיע הזמן הנכון
למצוא את הפיתרון לחידון.
והגה רעיון נדיר אך מסוכן
ש"הפתרון טמון בסירחון".
ראשית קיבע הגשר חזק באדמה.
אחר כך מרח עצמו בסירחון של ריקבון
קשר למותניו החבלים של הגשרון,
ויצא בשחייה לגדה השנייה.
וכמו שידע, הסירחון הוא הגנה
כי בעלי חיים לא נוגעים
בדברים מסריחים.
וכך, כמו בסיפורים,
נסו התנינים למרחקים
וידידנו מומו שחה במהרה
והגיע, גם הגיע לגדה השנייה.
אך בזה סיפורנו כלל לא תם.
לאחר שקבע את הגשר שם,
חשב לעצמו האידיוט כך:
הייתי עד עכשיו כזה חכם,
מדוע בכלל שאחזור לשם?
ומי בכלל צריך מלוכה,
ואחריות והנהגה?
אצא אל העולם הגדול
ונראה, כשאחזור.
כך נפתרה החידה
אך לא נמצא יורש לממלכה
ãכל הזכויות שמורות
שהייתה לפנים מושבת אסירים,
יש נהר סביב סביב,
רועש, גועש, ומתחצף
סוגר הממלכה בפני יוצאים ובאים.
פעם, לפני מאות שנים,
הגלו לשם זונות ופושעים,
ולהיכן שהמים היו שקטים,
הביאו תנינים.
וכך קרה, שאין יוצא ואין בא
מזאת הממלכה,
טולילה שמה.
ועם חלוף השנים שכחו השופטים,
שישנו כזה מקום נידח
והוא פשוט נשכח.
לכודים, האסירים והסוהרים
התערבבו עם השנים,
ובנו חיים.
נולדו נכדים ונינים
בתוך גדרות של תנינים ומים סוערים.
גדלו והתרבו והקימו מממלכה
עם סדר וארגון והנהגה.
והמלך, לובו שמו,
רב פעלים ואהוב על עמו,
כבר זקן ועייף
מחפש לו יורש,
כי בנים לא היו לו,
רק בנות שש.
ולמלך לובו היה חזון,
לפתוח את טולילה לעולם החיצון,
כי חשב בחכמה, שתוך מספר דורות,
תסבול טולילה מצפיפות ובוודאי גם מחלות.
ויצא הכרוז מבית המלוכה
שלובו המלך מחפש מתמחה,
שיוכל ללמוד את רזי השלטון
ולהחליפו עם בוא יומו האחרון.
וגם ישא את היפה בבנות
ויזכה בכבוד והרבה מתנות.
וקרא הכרוז בזו הלשון,
שהאיש שיוכל למצוא פיתרון,
וישחרר את טולילה מהסגר הסמבטיון,
הוא המתאים להנהיג בתבונה
את אנשי הממלכה.
ועוד הכריז שאסור להמית
את תניני הנהר המפריד.
מיד התנדבו כמה אמיצים
שרצו מלוכה ואת היפה בנשים,
שינסו את מוחם וכוחם הפנימי
למצוא פתרון מדהים ומקורי.
אחד ירה חץ עם חבל קשור,
בגדה השנייה נתפס, נאחז בבירור.
אך לא אקרובט היה,
על חבל להלך לא ידע,
ועם התקרב התנין הראשון
נבהל, נפל ונטרף זה הנחשון.
שני ניסה לשחות עם שריון של פלדה
אך שקע במצולות כאבן כבדה.
וכבר היה ברור לכולם,
שגשר הוא הפתרון המושלם.
אך מי הפתי שיסכים
בגדה השנייה את הגשר לשים?
לאחר מספר ימים של חישובים ודיונים
החליטו כולם שאפסו הסיכויים
ושהמלך לובו צריך לנסות
למצוא יורש וחתן בדרכים אחרות.
מומו הנער חי בשדות,
רחק מאנשים ואהב חיות,
היה נוהג לשעשע עצמו ולהמציא חידות.
שמח שנפלה בחלקו חידה קשה,
שאיש לא ידע לפתור אותה.
מיד רתם את מוחו והחליט
לא חשוב מה יקרה,
הוא את הגשר יבנה.
כל היום היה שר הפזמון:
"אין חידה ללא פיתרון.
צריך להתחיל בצעד הראשון,
והרעיון יבוא בזמן הנכון".
וכך היה שר ואוסף עצים,
אותם קשר וחיבר בחבלים
ליצור גשר חזק ומושלם.
ואנשי טולילה צחקו נורא
על הטמבל שמשקיע זמן ועבודה
ומאמין שיוכל לפתור החידה.
והמלך לובו דאג במיוחד
מכך שלא מצא אף אחד
שיכול לנהוג באחריות ותבונה
ולהוביל את עמו אל הקדמה.
וכשהגשר של מומו היה מוכן
הגיע הזמן הנכון
למצוא את הפיתרון לחידון.
והגה רעיון נדיר אך מסוכן
ש"הפתרון טמון בסירחון".
ראשית קיבע הגשר חזק באדמה.
אחר כך מרח עצמו בסירחון של ריקבון
קשר למותניו החבלים של הגשרון,
ויצא בשחייה לגדה השנייה.
וכמו שידע, הסירחון הוא הגנה
כי בעלי חיים לא נוגעים
בדברים מסריחים.
וכך, כמו בסיפורים,
נסו התנינים למרחקים
וידידנו מומו שחה במהרה
והגיע, גם הגיע לגדה השנייה.
אך בזה סיפורנו כלל לא תם.
לאחר שקבע את הגשר שם,
חשב לעצמו האידיוט כך:
הייתי עד עכשיו כזה חכם,
מדוע בכלל שאחזור לשם?
ומי בכלל צריך מלוכה,
ואחריות והנהגה?
אצא אל העולם הגדול
ונראה, כשאחזור.
כך נפתרה החידה
אך לא נמצא יורש לממלכה
ãכל הזכויות שמורות
