כוכב יפו
בן עשרים הייתי כשטבע אבי, עמוס, בים. אז שמעתי לראשונה את הסיפור שחשף אותי לאפשרות קיומם של העולמות המקבילים.
אבי היה איש ים. הרבה מאוד בילינו יחד בים. הוא כל כך אהב אותו, וידע אותו, שלא יכולתי להבין איך יכול היה לטבוע. בשבילי הוא היה "אדון הים".
ישראל, חברו הטוב של אבי, בא לנחם אותי. שמחתי לראות אותו יותר מכל אדם אחר מפני שידעתי שהוא יודע על אבי דברים רבים שאיני יודע, שכן ישראל ועמוס, אבי, היו חברים מילדות.
ישראל ניגש אלי ואימץ אותי אל לבו בחזקה כאילו ביקש דרך החיבוק להתחבר שוב אל חברו הטוב ביותר. אני פרצתי בבכי. "איך יכול להיות שטבע?" שאלתי את ישראל. "איך זה יכול להיות?" ישראל ליטף את ראשי ובקולו הרך אמר "בוא נשב מעט בצד, אספר לך על אביך".
התרחקנו משאר האנשים וישבנו מתחת לעץ המנגו שבחצר. אספר לך סוד, אמר ישראל, משהו שאף אחד לא יודע, חוץ ממני.
"עמוס, אביך", סיפר ישראל, "היה אז בכתה א', בן שש. בדרכו לבית הספר היה מטפס על הגבעה שמאחורי ביתו. הגבעה שעמודי חשמל ענקיים התנוססו עליה, הייתה מכוסה בתחילת האביב בסביונים וחרציות. בשעות הבוקר, נראתה השמש הזורחת כאילו היא בוקעת מתוך האדמה ופורצת דרך עמודי החשמל הגבוהים. העמודים נראו לעמוס כמו סולמות שחורים המנסים לגעת בשמים.
"בוקר אחד, בדרכו לבית הספר, כשעבר סמוך לגבעה, ראה על רקע השמש הזורחת, בין הסולמות השחורים, צללית של איש זקן עם מקל בידו.
האיש הלך והתקרב. הליכתו היתה גמישה ומהירה, והוא נופף בזרועו, זו שהחזיקה במקל, לעבר עמוס, כמאותת לו, 'חכה לי.'
"עמוס נעצר. האיש קרב אליו. 'תגיד ילד, אולי אתה יודע אפוא זה כוכב יפו?' שאל אותו.
"'לא יודע' ענה עמוס. 'מה זה כוכב יפו?'
"הזקן פנה לאחור ומלמל: 'אני נורא ממהר, אני נורא ממהר, עוד מעט השער ייסגר.'
במהירות שלא תיאמן חזר כלעומת שבא והשאיר את עמוס פעור פה ומשתומם.
"עמוס רץ לבית הספר כולו התרגשות. הוא חש שהוא חייב לספר למישהו. הגדולים לא יבינו, חשב, יגידו שאני ממציא."
"הוא החליט לספר לי," אמר ישראל. "הוא השביע אותי לשמור את הדבר בסוד. 'כוכב יפו' אמר לי, 'יהיה הסוד הפרטי שלנו,'"
"כדרכם של ילדים, התחלנו לשגות בדמיונות ולהמציא סיפורים על כוכב יפו. הפכנו את הדבר למשחק. היינו מדמיינים לעצמנו כיצד נראה כוכב יפו, איך חיים שם בני אדם, ואיך אנחנו, עמוס וישראל, נוסעים לכוכב יפו ומתקבלים שם בהערצה גדולה. דמיינו שבגלל חכמתנו והידע שלנו, אנו עוזרים לתושבי כוכב יפו ומצילים אותם מכל מיני אסונות.
"כעבור שבוע, באותה שעה של בוקר, שוב התגלה הזקן לעמוס. 'תגיד, ילד, אולי אתה יודע אפוא כוכב אריסטו?' 'לא, אינני יודע. מה זה כוכב אריסטו?'
"במהירות הבזק סבב הזקן על עקביו ואמר: 'אני נורא ממהר, אני נורא מממהר, עוד מעט השער ייסגר.' אחר כך נעלם.
"גם הפעם סיפר עמוס את הדבר רק לי. שוב היינו ממציאים סיפורים ועלילות גבורה ומשחקים את סיפורי הכוכבים – כוכב יפו וכוכב אריסטו. היינו עסוקים בדמיונות האלה כל שנות ילדותנו. כשהתחלנו להתבגר הלך והתמעט העניין שלנו בכוכבים. עד שיום אחד, בלי לדבר על כך, חדלנו לעסוק בזה.
"עברו שנים." המשיך ישראל לספר לי, "באחד הימים בתחילת האביב, כשעמד עם מכוניתו בפקק תנועה, בשעות בין הערביים, החל מישהו לצפור מאחוריו בעצבנות, בצפירות מחרישות אזניים. כשראה שהמכוניות לא זזות, יצא הנהג העצבני ממכוניתו והחל ללכת ברגל תוך שהוא צועק לנהגים 'אני נורא ממהר, אני נורא ממהר, עוד מעט השער ייסגר.'
"עמוס שמע והתרגשות אחזה בכל גופו. בלי לחשוב יצא מן המכונית, רץ אחרי האיש הממהר וצעק אחריו: 'איזה שער?' האיש סובב ראשו לאחור וקרא לעבר עמוס, תוך כדי ריצה: 'השער של הים!'
"עמוס חזר למכוניתו. הפקק השתחרר לאטו ומכוניתו של האיש נשארה על הכביש.
'השער של הים'. המשפט הזה הדהד בראשו בלי הרף, 'השער של הים.'
בבת אחת עלו בזיכרונו של עמוס סיפורי כוכב יפו והתרגשות גדולה אחזה בו.
אני חייב למצוא את השער הזה של כוכב יפו, אמר לעצמו.
"הוא נסע לים. השמש השוקעת נראתה ככדור אדום גדול הטובל את בהונותיו במים. עמוס מיקד את מבטו בשמש ואמר בהחלטיות ובקול רם, ספק לעצמו, ספק לים: 'אני רוצה לראות את כוכב יפו.'
"'לפתע, כך סיפר לי, 'נצנץ בשמים כוכב ודמותו של הזקן מהגבעה הופיעה לפניו. 'אתה רוצה לראות את כוכב יפו?' שאל אותו הזקן.
"עמוס הנהן בראשו. 'אם כן, בוא מהר אחרי.'
"הזקן נכנס לתוך המים והלך קדימה. עמוס היסס. הוא היה לבוש בבגדים, והשמש כמעט שקעה לגמרי.
"הזקן סובב את ראשו ואמר לו: 'אם אתה רוצה ללכת לכוכב יפו אתה חייב למהר כי עוד מעט השער ייסגר.' הזקן הגביר את הקצב והתקדם בתוך המים. עמוס הלך בעקבותיו. ראשו של הזקן כבר החל לשקוע במים. עמוס לא היה מורגל ללכת בתוך המים וההליכה המהירה קשתה עליו. הזקן המשיך להאיץ בו 'מהר, מהר, עוד מעט השער ייסגר.' המים חדרו לאפו, לפיו ולאוזניו. בדרך ראה דגים, תמנונים, מדוזות ואצות שבאו לצפות בו. הוא דימה שכולם חוזרים על המשפט כמו מקהלה: 'מהר, מהר, השער עומד להיסגר.' הזקן הגביר את הקצב אך עמוס התעייף. שוב הסתובב הזקן לאחור ואמר: 'אם לא תזדרז לא נספיק, השער עומד להיסגר.'
"במרחק צעדים ספורים ראה עמוס את השער. שוב האיץ בו הזקן 'אין זמן, אין זמן. אם השער ייסגר נצטרך לחכות חמש שנים עד שייפתח שוב. מהר, מהר'.
"עמוס עשה מאמץ להגביר את הקצב. כמו מניפה של נוצות טווס צבעוניות, החל השער לנוע, ואיתו החלו המערבולות. התמנונים והאצות הסתחררו מסביבו והוא לא הצליח להתקדם. נותרו רק עוד כמה צעדים אך המערבולת הדפה אותו לאחור.
מטושטש מן הקולות והצלילים והצבעים, ראה עמוס את כנפי השער נפגשות זו עם זו והשער נסגר! אחר כך שקט הים.
"עמוס פקח את עיניו על החוף. פניו היו שקועות בחול והוא היה מוקף אנשים. מישהו צעק: 'הוא חי! הוא חי!' איש אחד רכן עליו והחל ללחוץ על גבו. עמוס הקיא מים. הוא היה תשוש עד עילפון. "למחרת, בבית החולים, כבר חש שכוחותיו שבים אליו. כששאלו אותו מה קרה לו, ענה שאינו יודע.
"עמדתי ליד מיטתו. רגע אחד, כשנשארתי שם לבד איתו, הוא משך בחולצתי. רכנתי אליו. 'הלכתי לכוכב יפו' הוא אמר לי. 'תפסיק לדבר שטויות' אמרתי לו. 'אתה כבר לא ילד. מספיק עם הפנטזיה הזאת, חשבתי שזה נגמר.' 'לא, לא,' אמר לי עמוס. 'אתה לא מבין, מצאתי את שער יפו! זוכר את הזקן? פגשתי אותו שוב. הלכתי איתו לשער יפו. כמעט הספקתי להגיע אליו והוא נסגר.'
"'תפסיק עמוס' גערתי בו. 'ראו אותך נכנס למים עם בגדים. ראו אותך הולך אל מותך. למה רצית למות?' עמוס ניסה להסביר לי את מה שהתרחש. הוא סיפר לי את כל מה שסיפרתי לך וניסה לשכנע אותי שבכלל לא רצה למות. הוא רק רצה להגיע לכוכב יפו. כל העניין הזה נראה לי מוזר. חשבתי שהוא הוזה, שעדיין לא חזר לעצמו בעקבות החוויה הקשה שעבר. אמרתי לו שנדבר על כך כשיבריא.
"מאז הוא לא שיתף אותי יותר מדי בעניין, אמר ישראל. אבל ראיתי כיצד הוא נעשה 'חולה ים.' הוא בילה שעות רבות בים, למד צלילה, קנה סירה, נהג ללכת לים בכל שעה פנויה, בכל מזג אוויר. לא הייתי שותף לאהבתו את הים. הים הפך להיות חברו הטוב ביותר.
"חלפו עוד חמש שנים. גם אני וגם עמוס התחתנו. ביום שנולדת," סיפר לי ישראל, "כשהלכו אביך ואמך לבית החולים ללדת אותך, נתקל עמוס באיש, בכניסה לבית החולים. האיש דחף אותו הצידה, חלף על פניו בסערה וממלמל: 'סלחו לי, אני ממהר, עוד מעט השער ייסגר.' "
"אחר כך הוא סיפר לי," המשיך ישראל, "ששוב חזרה אותה ההרגשה, אותה מכה בבטן, אותה התרגשות. שוב הציפו אותו הזיכרונות והמשיכה אל המסתורין של כוכב יפו. הוא כל כך רצה ללכת, אלא שלא יכול היה לעזוב את אשתו היולדת."
"אני חושב" הוסיף ישראל ואמר, "שאבא שלך לא טבע. הוא הלך למקום שאליו רצה ללכת יותר מכול. הוא הלך לכוכב יפו".
ã כל הזכויות שמורות
אבי היה איש ים. הרבה מאוד בילינו יחד בים. הוא כל כך אהב אותו, וידע אותו, שלא יכולתי להבין איך יכול היה לטבוע. בשבילי הוא היה "אדון הים".
ישראל, חברו הטוב של אבי, בא לנחם אותי. שמחתי לראות אותו יותר מכל אדם אחר מפני שידעתי שהוא יודע על אבי דברים רבים שאיני יודע, שכן ישראל ועמוס, אבי, היו חברים מילדות.
ישראל ניגש אלי ואימץ אותי אל לבו בחזקה כאילו ביקש דרך החיבוק להתחבר שוב אל חברו הטוב ביותר. אני פרצתי בבכי. "איך יכול להיות שטבע?" שאלתי את ישראל. "איך זה יכול להיות?" ישראל ליטף את ראשי ובקולו הרך אמר "בוא נשב מעט בצד, אספר לך על אביך".
התרחקנו משאר האנשים וישבנו מתחת לעץ המנגו שבחצר. אספר לך סוד, אמר ישראל, משהו שאף אחד לא יודע, חוץ ממני.
"עמוס, אביך", סיפר ישראל, "היה אז בכתה א', בן שש. בדרכו לבית הספר היה מטפס על הגבעה שמאחורי ביתו. הגבעה שעמודי חשמל ענקיים התנוססו עליה, הייתה מכוסה בתחילת האביב בסביונים וחרציות. בשעות הבוקר, נראתה השמש הזורחת כאילו היא בוקעת מתוך האדמה ופורצת דרך עמודי החשמל הגבוהים. העמודים נראו לעמוס כמו סולמות שחורים המנסים לגעת בשמים.
"בוקר אחד, בדרכו לבית הספר, כשעבר סמוך לגבעה, ראה על רקע השמש הזורחת, בין הסולמות השחורים, צללית של איש זקן עם מקל בידו.
האיש הלך והתקרב. הליכתו היתה גמישה ומהירה, והוא נופף בזרועו, זו שהחזיקה במקל, לעבר עמוס, כמאותת לו, 'חכה לי.'
"עמוס נעצר. האיש קרב אליו. 'תגיד ילד, אולי אתה יודע אפוא זה כוכב יפו?' שאל אותו.
"'לא יודע' ענה עמוס. 'מה זה כוכב יפו?'
"הזקן פנה לאחור ומלמל: 'אני נורא ממהר, אני נורא ממהר, עוד מעט השער ייסגר.'
במהירות שלא תיאמן חזר כלעומת שבא והשאיר את עמוס פעור פה ומשתומם.
"עמוס רץ לבית הספר כולו התרגשות. הוא חש שהוא חייב לספר למישהו. הגדולים לא יבינו, חשב, יגידו שאני ממציא."
"הוא החליט לספר לי," אמר ישראל. "הוא השביע אותי לשמור את הדבר בסוד. 'כוכב יפו' אמר לי, 'יהיה הסוד הפרטי שלנו,'"
"כדרכם של ילדים, התחלנו לשגות בדמיונות ולהמציא סיפורים על כוכב יפו. הפכנו את הדבר למשחק. היינו מדמיינים לעצמנו כיצד נראה כוכב יפו, איך חיים שם בני אדם, ואיך אנחנו, עמוס וישראל, נוסעים לכוכב יפו ומתקבלים שם בהערצה גדולה. דמיינו שבגלל חכמתנו והידע שלנו, אנו עוזרים לתושבי כוכב יפו ומצילים אותם מכל מיני אסונות.
"כעבור שבוע, באותה שעה של בוקר, שוב התגלה הזקן לעמוס. 'תגיד, ילד, אולי אתה יודע אפוא כוכב אריסטו?' 'לא, אינני יודע. מה זה כוכב אריסטו?'
"במהירות הבזק סבב הזקן על עקביו ואמר: 'אני נורא ממהר, אני נורא מממהר, עוד מעט השער ייסגר.' אחר כך נעלם.
"גם הפעם סיפר עמוס את הדבר רק לי. שוב היינו ממציאים סיפורים ועלילות גבורה ומשחקים את סיפורי הכוכבים – כוכב יפו וכוכב אריסטו. היינו עסוקים בדמיונות האלה כל שנות ילדותנו. כשהתחלנו להתבגר הלך והתמעט העניין שלנו בכוכבים. עד שיום אחד, בלי לדבר על כך, חדלנו לעסוק בזה.
"עברו שנים." המשיך ישראל לספר לי, "באחד הימים בתחילת האביב, כשעמד עם מכוניתו בפקק תנועה, בשעות בין הערביים, החל מישהו לצפור מאחוריו בעצבנות, בצפירות מחרישות אזניים. כשראה שהמכוניות לא זזות, יצא הנהג העצבני ממכוניתו והחל ללכת ברגל תוך שהוא צועק לנהגים 'אני נורא ממהר, אני נורא ממהר, עוד מעט השער ייסגר.'
"עמוס שמע והתרגשות אחזה בכל גופו. בלי לחשוב יצא מן המכונית, רץ אחרי האיש הממהר וצעק אחריו: 'איזה שער?' האיש סובב ראשו לאחור וקרא לעבר עמוס, תוך כדי ריצה: 'השער של הים!'
"עמוס חזר למכוניתו. הפקק השתחרר לאטו ומכוניתו של האיש נשארה על הכביש.
'השער של הים'. המשפט הזה הדהד בראשו בלי הרף, 'השער של הים.'
בבת אחת עלו בזיכרונו של עמוס סיפורי כוכב יפו והתרגשות גדולה אחזה בו.
אני חייב למצוא את השער הזה של כוכב יפו, אמר לעצמו.
"הוא נסע לים. השמש השוקעת נראתה ככדור אדום גדול הטובל את בהונותיו במים. עמוס מיקד את מבטו בשמש ואמר בהחלטיות ובקול רם, ספק לעצמו, ספק לים: 'אני רוצה לראות את כוכב יפו.'
"'לפתע, כך סיפר לי, 'נצנץ בשמים כוכב ודמותו של הזקן מהגבעה הופיעה לפניו. 'אתה רוצה לראות את כוכב יפו?' שאל אותו הזקן.
"עמוס הנהן בראשו. 'אם כן, בוא מהר אחרי.'
"הזקן נכנס לתוך המים והלך קדימה. עמוס היסס. הוא היה לבוש בבגדים, והשמש כמעט שקעה לגמרי.
"הזקן סובב את ראשו ואמר לו: 'אם אתה רוצה ללכת לכוכב יפו אתה חייב למהר כי עוד מעט השער ייסגר.' הזקן הגביר את הקצב והתקדם בתוך המים. עמוס הלך בעקבותיו. ראשו של הזקן כבר החל לשקוע במים. עמוס לא היה מורגל ללכת בתוך המים וההליכה המהירה קשתה עליו. הזקן המשיך להאיץ בו 'מהר, מהר, עוד מעט השער ייסגר.' המים חדרו לאפו, לפיו ולאוזניו. בדרך ראה דגים, תמנונים, מדוזות ואצות שבאו לצפות בו. הוא דימה שכולם חוזרים על המשפט כמו מקהלה: 'מהר, מהר, השער עומד להיסגר.' הזקן הגביר את הקצב אך עמוס התעייף. שוב הסתובב הזקן לאחור ואמר: 'אם לא תזדרז לא נספיק, השער עומד להיסגר.'
"במרחק צעדים ספורים ראה עמוס את השער. שוב האיץ בו הזקן 'אין זמן, אין זמן. אם השער ייסגר נצטרך לחכות חמש שנים עד שייפתח שוב. מהר, מהר'.
"עמוס עשה מאמץ להגביר את הקצב. כמו מניפה של נוצות טווס צבעוניות, החל השער לנוע, ואיתו החלו המערבולות. התמנונים והאצות הסתחררו מסביבו והוא לא הצליח להתקדם. נותרו רק עוד כמה צעדים אך המערבולת הדפה אותו לאחור.
מטושטש מן הקולות והצלילים והצבעים, ראה עמוס את כנפי השער נפגשות זו עם זו והשער נסגר! אחר כך שקט הים.
"עמוס פקח את עיניו על החוף. פניו היו שקועות בחול והוא היה מוקף אנשים. מישהו צעק: 'הוא חי! הוא חי!' איש אחד רכן עליו והחל ללחוץ על גבו. עמוס הקיא מים. הוא היה תשוש עד עילפון. "למחרת, בבית החולים, כבר חש שכוחותיו שבים אליו. כששאלו אותו מה קרה לו, ענה שאינו יודע.
"עמדתי ליד מיטתו. רגע אחד, כשנשארתי שם לבד איתו, הוא משך בחולצתי. רכנתי אליו. 'הלכתי לכוכב יפו' הוא אמר לי. 'תפסיק לדבר שטויות' אמרתי לו. 'אתה כבר לא ילד. מספיק עם הפנטזיה הזאת, חשבתי שזה נגמר.' 'לא, לא,' אמר לי עמוס. 'אתה לא מבין, מצאתי את שער יפו! זוכר את הזקן? פגשתי אותו שוב. הלכתי איתו לשער יפו. כמעט הספקתי להגיע אליו והוא נסגר.'
"'תפסיק עמוס' גערתי בו. 'ראו אותך נכנס למים עם בגדים. ראו אותך הולך אל מותך. למה רצית למות?' עמוס ניסה להסביר לי את מה שהתרחש. הוא סיפר לי את כל מה שסיפרתי לך וניסה לשכנע אותי שבכלל לא רצה למות. הוא רק רצה להגיע לכוכב יפו. כל העניין הזה נראה לי מוזר. חשבתי שהוא הוזה, שעדיין לא חזר לעצמו בעקבות החוויה הקשה שעבר. אמרתי לו שנדבר על כך כשיבריא.
"מאז הוא לא שיתף אותי יותר מדי בעניין, אמר ישראל. אבל ראיתי כיצד הוא נעשה 'חולה ים.' הוא בילה שעות רבות בים, למד צלילה, קנה סירה, נהג ללכת לים בכל שעה פנויה, בכל מזג אוויר. לא הייתי שותף לאהבתו את הים. הים הפך להיות חברו הטוב ביותר.
"חלפו עוד חמש שנים. גם אני וגם עמוס התחתנו. ביום שנולדת," סיפר לי ישראל, "כשהלכו אביך ואמך לבית החולים ללדת אותך, נתקל עמוס באיש, בכניסה לבית החולים. האיש דחף אותו הצידה, חלף על פניו בסערה וממלמל: 'סלחו לי, אני ממהר, עוד מעט השער ייסגר.' "
"אחר כך הוא סיפר לי," המשיך ישראל, "ששוב חזרה אותה ההרגשה, אותה מכה בבטן, אותה התרגשות. שוב הציפו אותו הזיכרונות והמשיכה אל המסתורין של כוכב יפו. הוא כל כך רצה ללכת, אלא שלא יכול היה לעזוב את אשתו היולדת."
"אני חושב" הוסיף ישראל ואמר, "שאבא שלך לא טבע. הוא הלך למקום שאליו רצה ללכת יותר מכול. הוא הלך לכוכב יפו".
ã כל הזכויות שמורות
