סוד הקערה הכחולה
למחרת אסף את הנזירים ויצאו כולם למסע אל פסגתו של הר שיקוצי
פרק א'
הכול התחיל באחד הימים, כשיוליוס החתול התגנב לו בשקט וסחב את הדג, שהיה מונח בקערה הכחולה על עדן החלון.
באותו זמן הייתה מרתה עסוקה בהכנות לארוחת הערב. היא הכינה את הרוטב שבו התכוונה לבשל את הדג. בזווית עינה הבחינה בתנועה המתרחשת על עדן החלון, אבל עוד לפני שהספיקה להסתובב, נעלם לו החתול כשהדג בפיו.
עסק ביש. באותו ערב עמדו להתארח אצלה ראש העיר וסגנו ונשותיהם, והדג הגדול הזה היה המנה העיקרית. איפה תמצא עכשיו דג כל כך יפה וגדול? יתר על כן, עכשיו גם לא יהיה מספיק זמן להניח את הדג בקערה הכחולה על עדן החלון...
מרתה ולבעלה ליאון לא היו ילדים. היא אהבה מאוד לבשל וכמעט מידי ערב נהגו לארח. ביתם הצנוע תמיד היה מלא באנשים ושמחה. כמה שנים קודם לכן, קיבלה מרתה מאחד האורחים קערת זכוכית בצבע כחול. קערה גדולה ורחבה. מרתה אהבה אותה, בעיקר בגלל הצבע הכחול-שקוף שלה שהזכיר לה את צבע הים הצלול. היא נהגה להשתמש בה בעת הבישול. לעתים הייתה מכינה בה רוטב ומשרה בה את המזון, לעיתים שימשה לירקות חתוכים ולעיתים הניחה בתוכה מצרכים לפני השימוש.
מטבחה של מרתה היה מאוד קטן, ועל כן הייתה נוהגת להניח את הקערה על עדן החלון. עם הזמן, שמה לב, שהאורחים היו משבחים במיוחד את האוכל שהיה מונח לפני הבישול בקערה על עדן החלון.
כשהבינה זאת, החלה באופן שיטתי להניח כל דבר לפני שבישלה בתוך הקערה הכחולה, על עדן החלון, למספר דקות.
למרתה יצאו מוניטין של מומחית לבישול מיוחד ואנין טעם. סיפרו שאצלה לכל מאכל יש טעם גן עדן. אורחיה נהגו לומר שלמרתה יש סוד. קראו לו "סוד הבישול של מרתה".
באותו היום, לאחר שיוליוס החתול סחב לה את הדג, רצה מרתה אל השוק וקנתה דג אחר. היא הניחה אותו ברוטב ובישלה, אך לא הספיקה להניחו בקערה הכחולה על עדן החלון.
בערב הגיעו האורחים. ראש העיר, סגנו ונשותיהם. הם שתו יין, שוחחו קלות לפני הארוחה וציפו למטעמים. לאחר שאכלו את המנות הראשונות, צקצקו בלשונם וחזרו ואמרו שהטעם טעם גן עדן וכבר אינם יכולים להתאפק מלראות מה תהייה המנה הבאה.
הגיעה המנה העיקרית, ו... שוד ושבר. הדג לא היה מן הסוג המשובח ובהחלט לא היה לו "הטעם של מרתה". ראש העיר שהיה אורח קבוע בביתם, לא התבייש ושאל את מרתה "מה קרה לתבשיל הזה?"
מרתה הייתה נבוכה. היא סיפרה להם על החתול שסחב את הדג המשובח מן הקערה הכחולה שעל עדן החלון ועל כך שנאלצה להתפשר על דג פחות איכותי.
"אבל ידוע שאת יכולה לעשות מכל דבר מעדן. מה קרה לך הפעם?" שאל ראש העיר. "אמנם יש לי סוד בישול" אמרה, "אבל הפעם לא יכולתי להשתמש בו."
היא סיפרה להם את סוד הקערה הכחולה, שכל דבר שהונח בה על עדן החלון מקבל טעם גן עדן. הסתכלו היושבים סיבב השולחן זה על זה מלאי תמיהה. איזה שטויות, חשבו. איך היא מאמינה בשטויות כאלה? אולי השתבשה דעתה? אולי זה הרצון העז שלה להצליח כל כך ולהדהים את כולם בתבשיליה הוא שמביא אותה לעשות מעשים משוגעים עם האוכל? מעניין איזה עוד רעיונות יכולים להיות לה? צריך להיזהר כשאוכלים אצלה. האורחים הביטו אלה באלה ושתקו, הארוחה נמשיכה בדממה, אך כשסיימו את האוכל קמו מהר והלכו הביתה.
השמועה על "סוד הבישול של מרתה" עשתה כנפיים ונוספו לה פרטים שלא היו ולא נבראו. הסיפור על הקערה קיבל נופך של כישוף. אנשים החלו להתרחק ממנה ומליאון.
מרתה וליאון שהיו רגילים לארח, שביתם היה פתוח ומלא אנשים תמיד, נשארו לבד. הדבר גרם למתח ביניהם.
כאשר ליאון היה מזמין חברים, הם היו לוחשים לו בשקט, שהיו באים בשמחה אבל בגלל הכישוף של מרתה באוכל, הם לא רוצים לבוא. הם הזמינו אותו לבוא אליהם, אך לא את מרתה. ליאון שנקלע למצב לא נעים האשים את מרתה בבידוד שלו, והיחסים ביניהם הידרדרו. לבסוף התגרשו וליאון עזב את הבית.
מרתה נשארה לבדה בבית הדל. כל מה שידעה היה לבשל. עלה בדעתה שהיא יכולה לגדל תבלינים במרפסת ביתה, לעבד אותם ולמכור אותם בשוק כדי שתוכל להתפרנס.
וכך עשתה. היא זרעה תבלינים בתוך אדניות במרפסת, וכאשר גדלו, קטפה אותם, ייבשה אותם בשמש – בקערה הכחולה על עדן החלון – ואז כתשה אותם והכינה מהם תבלינים. מרתה הייתה מנודה, אבל בעל חנות התבלינים ריחם עליה והסכים לקנות את תבליניה.
באישון לילה, כשאיש לא ראה, הייתה הולכת לחנות ומביאה את התבלינים שהכינה.
תבליניה שיפרו כל מאכל במידה שלא תיאמן.
נשות העיר גילו את התבלינים המיוחדים והדרישה להם הלכה וגברה. אף אחד לא ידע מי מייצר את התבלינים הללו. סוחר התבלינים האיץ במרתה להביא לו כמויות גדולות יותר. מרתה הגבירה את גידול התבלינים וייצורם. ביתה הפך למפעל תבלינים.
לאחר זמן, כשכבר אספה די כסף, קנתה חלקת אדמה בכפר סמוך ושכרה שני פועלים לצורך גידול התבלינים. במטבחה הקטן הייתה מכינה אותם, לא מבלי ששהו קצת בקערה הכחולה על עדן החלון לייבוש.
הקערה הכחולה כבר הייתה קטנה מלהכיל את כל הכמות, לכן הייתה מרתה מייבשת כמות קטנה מכל סוג בקערה, ואת השאר ייבשה במרפסת על הרצפה. אך תמיד הקפידה שבכל תערובת יהיו גם צמחי תבלין שיובשו בקערה. כך שמרה על הטעם המיוחד של התבלינים, "הטעם של הקערה הכחולה". הכמות הקטנה הספיקה לשיפור ועידון הטעם של כל דבר שהכיל אותה.
לאחר תקופה של עבודה קשה ומתישה, ולאחר שהרוויחה כסף רב, מכרה את שדה התבלינים. בכסף הרב שהיה ברשותה החליטה לבנות לעצמה בית.
שכרה אדריכל ובעלי מקצוע ובנתה לעצמה טירה יפהפייה, עשויה כולה שיש מיובא. שנה שלמה ארכה הבניה. בטירה היו צריחים עם פעמונים כמו בכנסייה וכל דבר בתוכה היה מעשה ידי אמן. היו שם פסלים יפהפיים, וילונות משי, חלונות מיוחדים ותבליטים על הקירות מבחוץ. מרתה הזמינה פסל שיצר על הקיר בחזית תבליט שתיאר נשף מחולות. התבליט היו אנשים שרקדו, לבושים במיטב בגדיהם, מלצרים שנשאו מגשי מזון ומשקה, תזמורת ועוד קישוטים. כל פרט ופרט לפי דרישותיה של מרתה.
בתוך הטירה בנתה מרתה אולם נשפים ענק. תקרתו מעוטרת בציורי קיר, ונברשות קריסטל נוצצות השתלשלו ממנה. הטירה הכילה חפצים שלא נראו כמותם בשום מקום בסביבה.
לאחר שבנייתה הסתיימה שכרה מרתה טבחים ומשרתים והכינה נשף אליו הזמינה את כל אנשי הכפר.
אנשי הכפר, שראו את הדבר הגדול והיפה הזה צומח לנגד עיניהם, לא הפסיקו להתפעל, בסופו של דבר החליטו שאולי מרתה לא הייתה כל כך מטורפת אם הצליחה להתעשר כך.
כאשר הגיע מועד הנשף באו כולם, בעיקר מתוך סקרנות לראות את הטירה מבפנים.
היה זה נשף שעתיד להיזכר דורות רבים. הכיבוד, היין שזרם בשפע, המוסיקה והריקודים לא היו כמותם בעיר הזאת מאז ומעולם. כולם שמחו, אכלו שתו ורקדו, ורק בשעות הקטנות של הלילה עזבו.
כל אותו הערב עמדה מרתה לבדה בקומה השנייה וצפתה בחוגגים. לאחר שהלכו האורחים, ולאחר שנוקתה הטירה והכול חזר למקומו, הלכו גם הטבחים, הפועלים והמלצרים, ואז ארזה מזוודה, לקחה את הקערה הכחולה בידה, כיבתה האורות, ועזבה את העיר לעולמים.
הבית נשאר נטוש ועזוב. לאחר מספר שנים, משלא חזרה, החליט ראש העיר כי העירייה תתחזק את הבית כדי שלא ייהרס. נכנסו פועלים, ניקו ושיפצו והבית חזר להיות מפואר. בלילה היו מדליקים את כל נורות הבדולח וברק האור בבדולח פרץ דרך החלונות הגדולים ויצר סביב הבית הילה של אור..
הטירה הנפלאה הזאת הפכה להיות מוקד משיכה לתיירים, הן בשל מעשה האומנות והן בשל הסיפור המעניין על הקערה הכחולה. שומר מטעם העירייה היה מקבל את פני המבקרים, והיה עורך להם סיורים מודרכים. בזמן שהיו המבקרים משוטטים בבית ומתפעלים מיופיו, היה השומר מספר להם את הסיפור על יוליוס החתול, שסחב את הדג, מן הקערה הכחולה, שעמדה על עדן החלון של מרתה...
פרק ב'
מרתה שוטטה ברחבי ארץ כדי למצוא לעצמה מקום לבנות חיים חדשים. בידה האחת החזיקה מזוודה ובשנייה נשאה את קערת הזכוכית הכחולה. היא חיפשה פינה משל עצמה, מקום שבו תוכל להיות מאושרת.
המסע היה ארוך, הימים והחודשים חלפו, הנופים השתנו אך המקומות דמו למקום שאותו עזבה. היא המשיכה הלאה. הקערה הפכה להיות מטרד. היא הייתה כבדה, ומשום שהייתה עשויה זכוכית, היה על מרתה להיזהר לבל תישבר.
ממילא היא כבר לא בשימוש, חשבה מרתה לעצמה. עתה היא רק מטען עודף והיא כבר עייפה מלסחוב אותה. אבל מדי פעם, כשעלה שוב הרעיון להשליך את הקערה בצדי הדרך, יצאו מתוכה קולות: הרי זו קערת פלא, זאת הקערה שהצילה אותי מעוני, ואז הייתה ממשיכה לסחוב אותה אתה.
יום אחד הגיעה מרתה לארץ חדשה. מרחוק כבר שמה לב לנצנוצי האור המוחזרים מן החומה. כשהתקרבה ראתה שהחומה עשויה לבני זכוכית בכל צבעי הקשת. קרני השמש השתברו בהן והעניקו להן ברק של אבנים טובות.
מה זה? שאלה מרתה את עצמה. מה יש בתוך החומות הללו? היא סבבה את החומה עד שמצאה את השער, שער זכוכית, שהיה פתוח לרווחה, כמזמין אותה להיכנס. שדרה של פסלי זכוכית בצורת פרחים וספירלות קידמה את פניה, ודרך הכניסה הובילה אותה לתוך היישוב. אנשים שקופים התחילו להתקבץ סביבה בסקרנות.. מרתה בחנה אותם כפי שהם בחנו אותה. גופם, גוף בני אדם, היה שקוף לגמרי. אפשר היה לראות את כלי הדם ואת האברים הפנימיים. גם מסביב היה הכול עשוי זכוכית, המדרכות, הכבישים, הפנסים, הבתים. הכול. מרתה נדהמה. איך כל זה לא נשבר? האם אפשר לנסוע בכבישים הללו? היא לא ראתה מכוניות...
השקופים שזו להם פעם ראשונה שבה ראו אדם לא שקוף, קראו מיד למלך. מלך השקופים, היה איש שמן וגוץ ומרתה הופתעה לראות את קיבתו הגדולה, שכמו שק גדול תפסה כמעט את כל מרכז גופו. מלך השקופים דיבר איתה, ולמרבה הפלא דיברו באותה השפה, רק בניגון קצת אחר. הקערה הכחולה שמרתה החזיקה בידה משכה את תשומת ליבו. אנשים ניסו לגעת בה. לבדוק אותה. הם לא הבינו מניין הייתה לאישה הזאת קערת זכוכית מלפני שלושת אלפים שנה? איפה ייצרו עדיין זכוכית כזאת? ומדוע היא סחבה איתה קערת זכוכית?
מלך השקופים הזמין את מרתה לארמונו, ובתוך מספר ימים למדה שהזכוכית ממנה עשויים כל הדברים בארץ השקופים שונה מהזכוכית שהיא הכירה. זו הייתה זכוכית כמעט בלתי שבירה. אבל האנשים השקופים דמו לאנשים שהכירה.
בארמונו של המלך פגשה מרתה את שלושת נשותיו. מלך השקופים כל כך אהב לאכול שמידי יום היו שלושתן מתחרות ביניהן מי תכין את המאכל שיערב לחיכו. כשהמלך אהב משהו הוא היה מתגמל את המבשלת לא רק במחמאות אלא גם במתנות.
מרתה שהיתה מומחית בבישול השתלבה במהרה בצוות המטבח ולימדה את נשות המלך לבשל מאכלים שלא הכירו. "אין פלא שהוא כל כך שמן", חשבה לעצמה. מעולם קודם לא פגשה מישהו שאוכל כאלה כמויות של אוכל. כל יום כשהייתה מכינה את התבשיל שלה הייתה עוברת בראשה אותה מחשבה "איפה כל זה נכנס?"
מהר מאוד תפסה מרתה את מעמד המומחית במטבח. המזל האיר לה פנים שכן ללא מיומנות הבישול מי יודע מה הייתה עושה בארץ הזרה הזאת עם האנשים הזרים? אם לא היו צריכים אותה בביתו של המלך, מה הייתה עושה?
והמלך היה אסיר תודה. ידע להעריך אוכל טוב וכמו שתגמל את נשותיו במתנות רצה לתגמל גם את מרתה.
קרא למרתה וביקש ממנה ללמד את נשותיו כל מה שהיא יודעת לבשל. כשתסיים, אמר, הוא ייתן לה כל מה שתרצה. "צאי וסיירי ברחבי הממלכה שלי, בחרי לך מקום או כל דבר שתרצי, ואני אדאג לכל מחסורך."
לאחר זמן, כשסיימה מרתה ללמד את נשות המלך כל מה שידעה לבשל, החלה להסתובב ברחבי העיר
סקרנותה של מרתה לא ידעה גבול. העובדה שניתן לראות את תוך גופם של השקופים עשה אותם דומים זה לזה. בשקיפות הזאת אין ממש משמעות לתווי פנים או לתווי גוף מיוחדים. יחד עם זאת, לאחר זמן למדה להבדיל בין אנשים לפי תנועות גוף, הליכה, הטיית הראש ועם הזמן אפילו למדה לראות הבדלים בין הלבבות ובין הקיבות של האנשים. מה שמאוד הפליא אותה זו העובדה שלא ראתה ילדים. "האם אנשי ארץ הזכוכית לא נולדים?" שאלה את עצמה. האם הם בכלל מתים? האם הם אנשים אמיתייים?" מהר מאוד הבינה שלא תוכל לחיות חיים נורמליים בארץ הזאת.
השקופים לא היו אנשי שיחה. נוהגים היו לדבר עניינית וזהו. רוב הזמן שתקו.
נראה היה שאף אחד לא מספר ולא מדבר על עצמו. למרות שניסתה לשוחח וליצור קשרים הדבר לא עלה בידה. מרתה כמהה לקשר אנושי. געגועים תקפו אותה לזמן שבו הייתה אהודה וביתה היה תמיד מלא אורחים, ואהבה שררה במעונה. "כל כך הייתי רוצה למצוא אנשים רגילים", חשבה לעצמה. "לנוח. למצוא מקום משלי."
ככל שעברו הימים למדה מרתה "לראות" את אותם הדברים שהשקופים מסביבה הסתירו. היא התחילה לזהות מתי מעמידים פנים, לזהות רגשות נסתרים. מרתה כבר הבינה שהשקופים חושבים ומרגישים ומקנאים ושונאים ומתחרים ואוהבים. אבל בתרבות שלהם לא חושפים את זה. הכל מתחת לפני השטח.
מכל האנשים, התקרבה ביותר לנימה, אחת מנשותיו של המלך. לה הייתה מספרת על חוויותיה ומפגשיה בעיר ואותה הייתה שואלת כאשר רצתה לדעת משהו.
חשיפת גילוייה הייתה טעות. החשיפה גרמה לנשות המלך אי-נוחות רבה והידיעה שמרתה "יודעת" ו"רואה" את הדברים שהן מסתירות ואף לא רוצות לראות בעצמן, גרמה להן להתרחק ממנה.
יום אחד אמרה לה נימה, "אצלנו, אף אחד לא מספר על המחשבות שלו. כל מה שעובר לך במוח, הידע שלך, וכל מה שאתה מרגיש, זה דבר פרטי ואינטימי, וזה שלך. אנשים לא מספרים על עצמם ועל חייהם. מה שיודעים זה רק מה שניתן לראות. כל היחסים והקשרים בין אנשים זה על בסיס ענייני, פרקטי. כל השאר סודות. "
"אני צריכה לשמור על הפה שלי", אמרה לעצמה. "אני חייבת להעמיד פנים כמו כולם ולכבות את הרגשות שלי. אסור לי לחשוף בפניהם כשאני "רואה" את האמת הפנימית שלהם"."כל כך הרבה שנים הסתרתי את רגשותי", חשבה לעצמה מרתה. "אני לא אוכל להישאר לחיות כאן. כל המסע שלי התחיל מתוך בדידות וכעס ונקמה. די, אני רוצה להרגיש, לאהוב, לרקוד, לצחוק לשמוח. לא אוכל להישאר בארץ השקופים. אני חייבת להמשיך במסע... אבל איך? לאן? הייתי אפילו חוזרת למקום ממנו באתי, פותחת דף חדש, סולחת לאנשים, מנסה להתיידד איתם שוב. אבל אין לי מושג כיצד ואיפה זה נמצא..."
בשיטוטיה, נהגה לטייל בגן ציבורי רחב ידיים במרכז העיר. היה זה גן מטופח שפרחים, דשאים, ועצים מזכוכית צבעונית היו משולבים בו זה בזה. פנסי רחוב אמנותיים כמעשה ויטראז', פסלים וספסלי זכוכית שתאמו בצבעם לפרחים יצרו בגן חגיגה צבעונית של יופי ואור.
בגינה זו טיילה שעות. כל פעם גילתה דברים חדשים.
במרכז הגינה נבנה מעגל מגודר בגדר זכוכית. במרכז המעגל ניצב פרח ענק, מדהים ביופיו, ומסביבו השתרע מרבד של סיגליות. יום אחד, טיפסה על הגדר והתקרבה בסקרנות אל הפרח המשונה. עלי הכותרת שלו דקים וארוכים. אורכם היה כמטר או מטר וחצי וצבעם כצבע הדם. הצבע היה כהה כל כך עד שנטה לחום, ונראה כאילו לא היה כלל צמח אלא דבר מה חי. נדמה היה למרתה כי הזרועות שלו נעות בחן ברוח דמיונית, כמו שושנות הים הנעות עם זרם המים. אבל לא היו שם לא מים ולא רוח, ובכל זאת, העלים הגדולים הללו נעו בשקט, בדממה. דומה היה שאנשים לא באו למקום ההוא. מרתה התבוננה בצמח הזה כמהופנטת. התנועה והצבע השתלטו עליה, והיא הרגישה כיצד התחושות שלה השתנו, כאילו הייתה מרחפת. "שושנת הדם" – כך החליטה מרתה לקרוא לצמח הזה.
התקרבה עוד קצת לשושנת הדם כדי לגעת בה, לחוש בה, ולפתע צץ לו מתוך לוע השושנה חילזון. "מעניין, מה?" הוא אמר לה החילזון. "רוצה לראות מה יש בפנים?" "בואי הציצי פנימה. זה פתח לעולם התחתון."
"עולם תחתון?" שאלה מרתה.
"כן," ענה החילזון. "עולם השקופים הוא העולם העליון. יש הרבה עולמות עליונים. אבל רק אצל השקופים נמצא השער אל העולמות התחתונים. את רוצה להיכנס? לכי הביאי את הקערה הכחולה שלך, ובתמורה ניתן לך להיכנס לעולם התחתון".
הערב כמעט ירד. מרתה רצה לארמון, לחדרה, ויצאה, אוחזת בידיה את הקערה הכחולה. בדרך פגשה אותה נימה, אחת מנשות המלך. "את יוצאת?" שאלה אותה. הנהנה מרתה בראשה. "טוב, טוב, לא אפריע לך," אמרה נימה, "יש לי רק בקשה קטנה. עזרי לי, אני בצרות. צילי בישלה היום ארוחת צהריים נהדרת ואני חייבת להביס אותה בארוחת הערב. עשי לי טובה, בבקשה."
מרתה לא רצתה להסגיר את סודה ולא רצתה להיות גסת רוח, והחליטה שכיוון שהערב ממילא כבר יורד, היא תלך לפגוש את החילזון למחרת.
במהירות אספה ירקות ורחצה אותם בקערה. בזמן שנימה חתכה את הירקות, הכינה את הרוטב בקערה, טיגנה במהירות דג, והארוחה הוגשה לשולחן המלך עם הסלט בקערה הכחולה. מלך השקופים נהנה כל כך מהסלט שביקש שיכינו לו סלט כזה בכל יום ושהסלט יוגש בקערה הכחולה. היא כל כך יפה אמר לנימה. ממש קערה עתיקה. מעכשיו היא תהייה קערת הסלט שלי.
מה אעשה? חשבה מרתה. החילזון לא ייתן לי להיכנס לעולמות התחתונים בלי הקערה. למחרת בבוקר נכנסה לחדר האוכל, חטפה את הקערה ורצה ישירות אל הגן הקסום. טיפסה על גדר הזכוכית שבמרכז, התקרבה אל שושנת הדם וניסתה להציץ לתוך לועה, פנימה. פתאום ראתה שאין פתח ואין חילזון. עמדה מרתה מבוהלת. מה תעשה עכשיו? אין דרך חזרה! החלה קוראת "חילזון! חילזון! חילזון! איפה אתה? שוב קראה, ושוב ושוב. לפתע נפתח פתח קטן בלב השושנה ויצא החילזון. "חיכיתי לך אתמול ולא באת," אמר, "מה את רוצה עכשיו?" "הבאתי את הקערה" אמרה מרתה. "תן לי להיכנס".
"רגע, אני רק שומר הסף. אני לא יכול להחליט על דבר כזה. אלך לשאול ומיד אחזור."
לאחר מספר דקות פערה השושנה את ליבה וקול בקע מבפנים: "הניחי את הקערה בפתח." מרתה הניחה את הקערה במרכז הפרח. הקערה נשאבה במהירות פנימה. לאחר מספר דקות נפתח פתח גדול, וממנו ירד גרם מדרגות. "את יכולה להיכנס," אמר לה הקול. "מחכים לך למטה." לרגע קל התגנב חשש לליבה. שוב היא נוטשת הכול מאחוריה, היא והקערה הכחולה לבדן, יוצאות אל הלא- נודע. שבריר שנייה, וההחלטה התקבלה...
מרתה ירדה במדרגות ונכנסה לאולם רחב ידיים, שהיה מואר בנוגה לבן ומכוסה ערפילים. קשה היה לראות את הדמות הלבנה שיצאה מתוך הערפל: "ברוכה הבאה לעולם התחתון. אני רואה שהצלחת לעבור בשער," אמרה הדמות, "או, כן," אמרה מרתה,"חשבתי שזה צמח". צחוק קל נשמע מתוך אשת הערפילים. "קוראים לי שוני" אמרה. "זה לא צמח, זה פסל אורגני. הוא משמש שער לעולם שלנו. כעת אני צריכה להעביר אותך דרך פארק הערפילים".
"עצמי את עינייך" אמרה שוני. "אנחנו יוצאות למסע." מתוך הערפל הגיח קרון. מרתה נכנסה ועצמה את עיניה. נדמה היה לה ששוני יושבת לידה, אבל היא לא יכלה לבדוק כי עפעפיה נדבקו זו לזו.
"הגענו, את יכולה לפתוח עיניים".
פקחה מרתה את עיניה והנה היא בראש גבעה. הנוף היה מדברי וצחיח, סלעים, חול ונוגה חיוור שהזכיר לה את אור הפלורסצנט בבית. לא היו שמים. הנוף נראה פתוח אך היא ידעה שהיא נמצאת בבטן האדמה. מסביב הייתה תנועה רבה. דמויות קטנות, דומות לתפוחי אדמה עם רגליים, הלכו בקבוצות מסודרות, בקצב אחיד, כמו חיילים, הלוך ושוב הלוך ושוב.
הם צעדו בקבוצות. לכל קבוצה היה קצב אחיד משלה, ואחד שמכתיב את הקצב ואת כיוון התנועה. אפשר היה לשמוע את הקצב מהדהד כמו תופים עמומים, מונוטוני. האדמה אף היא הלמה, כמו לב, בהתאם לקצב. מרתה החלה להרגיש סחרחורת וחיפשה אחיזה. הגוף שלה הגיב לקצב והיא הרגישה את הלמות ליבה,נדמה לה שהיא עומדת להתעלף אבל היא החזיקה את עצמה בכוח. "רק לא לאבד שליטה" אמרה לעצמה. במרכז בתוך מכתש קטן הייתה מונחת הקערה שלה, מלאה בתותי בר אדומים כדם. סביב הקערה צועדת קבוצה של פוטיטומן. היא רואה שתותי הבר תוססים. מתחיל להיווצר יין של תותי-בר. הפוטיטומן לא מדברים. רק צועדים בשתיקה.
באופק ניצב שעון חול ענקי. רק עכשיו היא שמה לב אליו. החול בשעון ירד בקצב אחיד, והפוטיטומן גם הם המשיכו לצעוד בקצב אחיד.
מה הם עושים? שאלה מרתה את עצמה.
"הם שומרי הזמן. הם קובעים את קצב שעון החול" ענתה בת הקול, כאילו קראה את מחשבותיה.
"עלייך לעזוב כעת," הקול נעשה עבה יותר ומאיים, "את מפריעה להם בריכוז. אסור להפריע לפוטיטומן במחשבות. הם קולטים מחשבות. אם יטעו חס וחלילה בקצב עלולים לקרות אסונות. כל העולם שלנו פועל לפי הקצב הזה. זה הלב של העולם. שיבוש בקצב יכול לגרום לרעידות אדמה ואסונות אחרים. בואי מהר, היכנסי למערה."
בתוך המערה היה חושך ומרתה חשה רטיבות ומחנק. היא המשיכה להיכנס פנימה, והייתה לה תחושה שצופים בה. אך לא הייתה לה דרך אחרת. בשלב מסוים כבר לא פחדה. כבר לא הרגישה דבר. אולי מתתי, חשבה לעצמה. היא שאפה לקרבה את האוויר הטחוב והמשיכה. פתאום הבחינה באורות המנצנצים מעומק המערה. כשהגיעה אליהם ראתה נרות דולקים שניצבו לאורך הקירות. היא התקדמה עוד . רוח שהגיעה ממקום לא ידוע נשבה לפתע בתוך המערה. נדמה היה למרתה שדמויות צל נעלמות מטיילות על הקירות ומלוות אותה לתוך אולם גדול.מרתה התקדמה, והגיעה למרכז האולם.
במרכז האולם היה כיסא ענקי עטוף בקטיפה אדומה שעליה היו רקומים עכבישים מזהב. מהתקרה השתלשלו שרשראות ברזל ענקיות . על הרצפה, כשני מטרים לפני הכיסא היה מונח כדור בדולח ענק. לפתע, כמו בתיאטרון, הואר הכיסא באור, ומרתה ראתה לטאה ענקית יושבת עליו. שתי ידיה של הלטאה היו מונחות על משענות היד, רגליה ניצבו על הרצפה וזנבה השתלשל בצד לכיוון הרצפה. בטנה של הלטאה היתה בהירה, ומצדי גופה ניתן היה לראות דוגמת מעוינים בצבעי ירוק וצהוב ארוגים זה בזה וממשיכים כך לאורך גבה.
"בואי התקרבי," קראה לה הלטאה.
"מי את?" שאלה מרתה.
"אני האורוקל. ברצוני לעזור לך. מה בקשתך?"
"אני רוצה לחזור לעולם העליון שממנו באתי" אמרה מרתה.
"איזה עולם עליון?"
"באתי דרך שושנת הדם. החילזון העביר אותי את הפתח."
"על מה את מדברת ילדתי? איזה חילזון? כבר שלוש מאות שנה שאין חלזונות בעולם שלנו. הם נכחדו. מממ... מאוד מעניין. טוב, תראי, אני רוצה לעזור לך בגלל שהבאת את הקערה הכחולה. חיפשתי את הקערה הזאת בשביל המשתה מחר. חלמתי אותך מחזיקה את הקערה הכחולה וקראתי לך לבוא ולהחזיר לנו אותה. מחר "המשתה הגדול". בלי הקערה לא יכול להתקיים המשתה. פעם באלף שנה אנו עורכים את "המשתה הגדול", שבו שותים את יין תותי הבר שתסס בתוך הקערה. זוהי קערת פלא. היין לא נגמר עד אשר כולם שותים ממנו. בזמן המשתה, לאחר שכולם שיכורים מן היין, נפתחים שערים לעולמות אחרים. כל אחד יכול לבחור לאיזה עולם הוא רוצה ללכת. אני ארשה לך להשתתף במשתה ותוכלי לבחור לאן ללכת. את חייבת להגיע אל המשתה מחר כי המשתה הבא יהיה רק בעוד אלף שנה.
מרתה התעלפה...
פרק ג'
אורורה, הכוהן הגדול, השכים עם שחר ויצא את המנזר לכיוון ההר הגבוה, מרחק חצי יום הליכה. לעיתים היה יוצא להתבודד על ההר, נשאר לילה וחוזר בבוקר שלמחרת. באותו היום, בהגיעו אל פסגת ההר, בשעות אחה"צ, גילה לתדהמתו אישה שוכבת על האדמה. היא הייתה כחולה מקור ובקושי נשמה. אורורה ניסה לעורר אותה, לעסות את גופה כדי שתתחמם, אך מצבה הגופני היה גרוע ביותר. הוא העמיס אותה על גבו וחזר מיד למנזר.
תוך מספר ימים התאוששה האישה וכוחותיה חזרו. היא החלה לשאול את הנזירים שטיפלו בה היכן היא נמצאת. "אני מרתה," אמרה להם, "ואני חייבת להגיע למשתה."
מרתה החלה מספרת על השקופים, על שושנת הדם, הלטאה, והמשתה ושהיא חייבת להגיע אליו. "אני רוצה לחזור לחיי הרגילים ולכן אני מוכרחה להגיע למשתה, אנא עזורו לי."
"ילדתי," אמר לה אורורה, "אני מאוד רוצה לעזור לך, אבל את כנראה מאוד מבולבלת ואני לא מבין את הסיפור שלך. ספרי לי שוב על חייך ואיך הגעת לכאן."
שוב החלה מרתה לספר לו את כל קורותיה לפרטי פרטים. כל מה שעבר עליה עם הקערה הכחולה, על כך שעזבה את הבית והגיעה לארץ השקופים, אחר כך על שושנת הדם, החילזון, הלטאה והמשתה.
הכוהן הגדול הקשיב וחשב לעצמו: איזה סיפורים! טירוף אחז באישה הזאת. האם היא משוגעת? האם היא דוברת אמת? הוא כבר הקשיב בחצי אוזן שקוע במחשבותיו, עסוק היה בלמצוא לה פתרון. הקול של מרתה נשמע מרוחק וכבר כמעט לא שמע מילה מהדברים שאמרה. משהו הטריד את מנוחתו. הקערה הכחולה! מאיפה היא יודעת על הקערה הכחולה? כיצד מגיעה הקערה הכחולה לכל הסיפורים שלה?
מרתה כבר מזמן הפסיקה לדבר. היא חשה שהכוהן לא מקשיב לה. הרכינה את ראשה בעצב. הבינה שהוא לא מאמין לה, הבינה שלא יוכל לעזור לה. בשקט חיכתה עד שיאמר משהו. היא ראתה כי הוא טרוד במחשבותיו...
לפתע, התעורר וחזר לעצמו. "בואי ילדתי, לכי אחרי." הם הלכו לירכתי האולם. במפתח הקשור לצווארו פתח הכהן דלת עץ כבדה והוביל אותה דרך מסדרון חשוך. מרתה הלכה אחריו חרש. הם הלכו בשתיקה. מרתה חשה את ריח האדמה. היא לא יכלה לראות דבר, אך הייתה בטוחה שהם בבטן האדמה. מרתה חישבה שאם המנזר על צלע ההר, ודאי הם הולכים פנימה לתוך ההר. המסדרון הסתיים והם עמדו בפתח מערה גדולה. אור בקע מן המערה. הכוהן הוביל אותה פנימה. המערה הייתה מוארת באור נרות, ומחיצה של וילונות הסתירה את החלק הפנימי.
"מאחורי הוילונות," אומר לה הכוהן הגדול, "קודש הקודשים. האבן הקדושה. אף אחד לא נכנס לשם, רק לנזירים מותר להגיע עד הוילונות, וגם זאת באירועים מיוחדים. בואי, היכנסי אחרי, אני רוצה להראות לך משהו... "
מרתה עקבה אחריו בפחד, היא חצתה את הווילונות. באוויר היה ריח יסמין. מעגל נרות צבעוניים בצבעי צהוב, אדום, שחור ולבן ובתוכו הייתה מונחת אבן-אש.
היא נראתה כגחל שחור שבתוכו בוערת אש. על האבן הזאת הייתה מונחת הקערה כחולה ובתוכה מים. הקערה שלי! נדהמה מרתה. איך הגיעה הקערה שלי לכאן?
"האם זו הקערה עליה דיברת?" שואל הכוהן.
"כן," ענתה לו, "זאת הקערה שלי."
הכוהן היה מבולבל. הוא היה איש דת והאמין במסתורי, אך הוא גם ידע שהקערה הזאת נמצאת כאן במקדש מאות שנים. אבל איך היא ידעה על הקערה הזאת? רק הנזירים יודעים על הקערה. זהו אחד מכלי הקודש השמורים ביותר! האם האל שלח אלינו את האישה הזאת? מצאתי אותה על ההר. איך הגיעה לשם? איך הגיעה לשם בזמן המתאים?
בוודאי האל שלח אותה, סיכם לעצמו ונחה דעתו.
"בקערה הזאת יש מים קדושים, מבורכים." אמר הכהן, "אנו שותים אותם בטקסי החניכה של הנזירים. לפעמים משתמשים בהם גם להציל חיים. גם אותך השקו במספר טיפות מהמים הקדושים לאחר שהבאתי אותך מן ההר."
מרתה בחנה בקפידה את הסביבה. אני בוודאי כבר משוגעת, היא אמרה לעצמה. אין כאן שום הגיון. אין לאן לחזור. לא חשוב. מה שיהיה יהיה. כבר לא פחדה, כבר לא ציפתה לדבר. היא חופשייה.
אוי... צעקה פתאום והתכופפה קדימה. היא הבחינה בדמות ראש אדם חצוב בקיר ובמבט ראשון היה נדמה לה כאילו מישהו עומד שם ומסתכל עליה. שתי מנורות שמן משני צדיו האירו עליו. היא התקרבה, והכוהן הגדול ליווה אותה ועמד בסמוך.
הושיטה יד כדי לגעת בפסל... הכוהן הגדול תפס במהירות את ידה ואמר: "היזהרי. אסור לגעת. הפסל צורב את היד הנוגעת בו וגורם לכוויה. רק אני יכול לגעת בו מבלי להיכוות. הרגעי, אין זו דמות שאת מכירה או פגשת. האיש הזה היה הכוהן הגדול במנזר הזה לפני שבע מאות שנה. הוא ונזיריו הם שחצבו את המערה הזאת. באותם ימים הייתה ארץ שסועה ופצועה ממלחמות ושנאת אחים. לילה אחד, לאחר שסיימו לחצוב את המערה ואת המעגל הקדוש ושמו בתוכו את הקערה הכחולה עם המים הקדושים, חלם הכוהן הגדול חלום, ובחלום נאמר לו שבתוך לוע הר הגעש שיקוצי, הנמצא לא הרחק מכאן, שהיה אז עדיין פעיל, ישנה אבן קדושה, אבן-אש. אם יביא את האבן-אש וישים במעגל הקדוש, תשקוט הארץ ושלום ואהבה יחליפו את המלחמות והשנאה. החליט הכוהן הגדול כי למען מטרה נעלה זו הוא מוכן להקריב את חייו ובבוקר למחרת אסף את הנזירים ויצאו כולם למסע אל הר השיקוצי.
"לאחר מספר ימי הליכה הגיעו אל ההר. טיפסו כולם למעלה מלווים את הכוהן ללועו של ההר. עם הגיעם בסמוך לפתח התפללו לאל שיחזיר את מנהיגם בשלום. איש לא ידע מה התרחש בתוך לועו הרותח של הר הגעש. לאחר מספר שעות הופיע הכוהן הגדול, שרוף ומפויח, כמו לפיד בוער ההולך על שתי רגליים, על גבו סחב את אבן האש, האבן הקדושה. פניו היו מעוותים לגמרי מן האש, גופו נראה כמו גחל שרוף, אך הוא משך עוד צעד ועוד צעד עד שהגיע למקום מבטחים, השליך האבן מעליו וקרס. בו במקום נפח את נשמתו.
הנזירים אספו את אפרו ואת האבן וחזרו למנזר. את האפר קברו במרכז המעגל הקדוש ועליו הניחו את האבן הקדושה שבוערת יומם ולילה מאז. על האבן הזו מונחת הקערה הכחולה שאוחזת בתוכה את מי הקודש.
"לאחר כחודש, כשהסתיימו חגיגות האבל הזמינו פסל אומן שיחצוב בסלע את דמותו של הכוהן, זוהי הדמות של הפסל – הכוהן הגדול שלנו, בן האלוהים, שליח אלוהים שהביא שלום על הארץ. מאז שוקטת הארץ. לאיש אסור להיכנס להיכל הזה. רק אני. ועכשיו גם את."
מרתה נתקפה בהלם. האווירה במקום הקדוש הזה, הפסל והסיפור הפנטסטי הזה - היא הייתה מבולבלת לגמרי. למרות שהוזהרה, הונפה ידה כמו מאליה לגעת בלחיו של הפסל המגולף בקיר. "שלום מרתה" פתח הפסל את פיו, "חיכיתי לך".
מרתה התעלפה...
בטקס רב משתתפים ורב הדר, בחג השפע שנחגג בממלכת אוקירה, הכריז הכוהן הגדול אורורה, על מרתה כעל האורוקל של אוקירה ושל העולם כולו, שכן שליח אלוהים דיבר אליה...
ã כל הזכויות שמורות
הכול התחיל באחד הימים, כשיוליוס החתול התגנב לו בשקט וסחב את הדג, שהיה מונח בקערה הכחולה על עדן החלון.
באותו זמן הייתה מרתה עסוקה בהכנות לארוחת הערב. היא הכינה את הרוטב שבו התכוונה לבשל את הדג. בזווית עינה הבחינה בתנועה המתרחשת על עדן החלון, אבל עוד לפני שהספיקה להסתובב, נעלם לו החתול כשהדג בפיו.
עסק ביש. באותו ערב עמדו להתארח אצלה ראש העיר וסגנו ונשותיהם, והדג הגדול הזה היה המנה העיקרית. איפה תמצא עכשיו דג כל כך יפה וגדול? יתר על כן, עכשיו גם לא יהיה מספיק זמן להניח את הדג בקערה הכחולה על עדן החלון...
מרתה ולבעלה ליאון לא היו ילדים. היא אהבה מאוד לבשל וכמעט מידי ערב נהגו לארח. ביתם הצנוע תמיד היה מלא באנשים ושמחה. כמה שנים קודם לכן, קיבלה מרתה מאחד האורחים קערת זכוכית בצבע כחול. קערה גדולה ורחבה. מרתה אהבה אותה, בעיקר בגלל הצבע הכחול-שקוף שלה שהזכיר לה את צבע הים הצלול. היא נהגה להשתמש בה בעת הבישול. לעתים הייתה מכינה בה רוטב ומשרה בה את המזון, לעיתים שימשה לירקות חתוכים ולעיתים הניחה בתוכה מצרכים לפני השימוש.
מטבחה של מרתה היה מאוד קטן, ועל כן הייתה נוהגת להניח את הקערה על עדן החלון. עם הזמן, שמה לב, שהאורחים היו משבחים במיוחד את האוכל שהיה מונח לפני הבישול בקערה על עדן החלון.
כשהבינה זאת, החלה באופן שיטתי להניח כל דבר לפני שבישלה בתוך הקערה הכחולה, על עדן החלון, למספר דקות.
למרתה יצאו מוניטין של מומחית לבישול מיוחד ואנין טעם. סיפרו שאצלה לכל מאכל יש טעם גן עדן. אורחיה נהגו לומר שלמרתה יש סוד. קראו לו "סוד הבישול של מרתה".
באותו היום, לאחר שיוליוס החתול סחב לה את הדג, רצה מרתה אל השוק וקנתה דג אחר. היא הניחה אותו ברוטב ובישלה, אך לא הספיקה להניחו בקערה הכחולה על עדן החלון.
בערב הגיעו האורחים. ראש העיר, סגנו ונשותיהם. הם שתו יין, שוחחו קלות לפני הארוחה וציפו למטעמים. לאחר שאכלו את המנות הראשונות, צקצקו בלשונם וחזרו ואמרו שהטעם טעם גן עדן וכבר אינם יכולים להתאפק מלראות מה תהייה המנה הבאה.
הגיעה המנה העיקרית, ו... שוד ושבר. הדג לא היה מן הסוג המשובח ובהחלט לא היה לו "הטעם של מרתה". ראש העיר שהיה אורח קבוע בביתם, לא התבייש ושאל את מרתה "מה קרה לתבשיל הזה?"
מרתה הייתה נבוכה. היא סיפרה להם על החתול שסחב את הדג המשובח מן הקערה הכחולה שעל עדן החלון ועל כך שנאלצה להתפשר על דג פחות איכותי.
"אבל ידוע שאת יכולה לעשות מכל דבר מעדן. מה קרה לך הפעם?" שאל ראש העיר. "אמנם יש לי סוד בישול" אמרה, "אבל הפעם לא יכולתי להשתמש בו."
היא סיפרה להם את סוד הקערה הכחולה, שכל דבר שהונח בה על עדן החלון מקבל טעם גן עדן. הסתכלו היושבים סיבב השולחן זה על זה מלאי תמיהה. איזה שטויות, חשבו. איך היא מאמינה בשטויות כאלה? אולי השתבשה דעתה? אולי זה הרצון העז שלה להצליח כל כך ולהדהים את כולם בתבשיליה הוא שמביא אותה לעשות מעשים משוגעים עם האוכל? מעניין איזה עוד רעיונות יכולים להיות לה? צריך להיזהר כשאוכלים אצלה. האורחים הביטו אלה באלה ושתקו, הארוחה נמשיכה בדממה, אך כשסיימו את האוכל קמו מהר והלכו הביתה.
השמועה על "סוד הבישול של מרתה" עשתה כנפיים ונוספו לה פרטים שלא היו ולא נבראו. הסיפור על הקערה קיבל נופך של כישוף. אנשים החלו להתרחק ממנה ומליאון.
מרתה וליאון שהיו רגילים לארח, שביתם היה פתוח ומלא אנשים תמיד, נשארו לבד. הדבר גרם למתח ביניהם.
כאשר ליאון היה מזמין חברים, הם היו לוחשים לו בשקט, שהיו באים בשמחה אבל בגלל הכישוף של מרתה באוכל, הם לא רוצים לבוא. הם הזמינו אותו לבוא אליהם, אך לא את מרתה. ליאון שנקלע למצב לא נעים האשים את מרתה בבידוד שלו, והיחסים ביניהם הידרדרו. לבסוף התגרשו וליאון עזב את הבית.
מרתה נשארה לבדה בבית הדל. כל מה שידעה היה לבשל. עלה בדעתה שהיא יכולה לגדל תבלינים במרפסת ביתה, לעבד אותם ולמכור אותם בשוק כדי שתוכל להתפרנס.
וכך עשתה. היא זרעה תבלינים בתוך אדניות במרפסת, וכאשר גדלו, קטפה אותם, ייבשה אותם בשמש – בקערה הכחולה על עדן החלון – ואז כתשה אותם והכינה מהם תבלינים. מרתה הייתה מנודה, אבל בעל חנות התבלינים ריחם עליה והסכים לקנות את תבליניה.
באישון לילה, כשאיש לא ראה, הייתה הולכת לחנות ומביאה את התבלינים שהכינה.
תבליניה שיפרו כל מאכל במידה שלא תיאמן.
נשות העיר גילו את התבלינים המיוחדים והדרישה להם הלכה וגברה. אף אחד לא ידע מי מייצר את התבלינים הללו. סוחר התבלינים האיץ במרתה להביא לו כמויות גדולות יותר. מרתה הגבירה את גידול התבלינים וייצורם. ביתה הפך למפעל תבלינים.
לאחר זמן, כשכבר אספה די כסף, קנתה חלקת אדמה בכפר סמוך ושכרה שני פועלים לצורך גידול התבלינים. במטבחה הקטן הייתה מכינה אותם, לא מבלי ששהו קצת בקערה הכחולה על עדן החלון לייבוש.
הקערה הכחולה כבר הייתה קטנה מלהכיל את כל הכמות, לכן הייתה מרתה מייבשת כמות קטנה מכל סוג בקערה, ואת השאר ייבשה במרפסת על הרצפה. אך תמיד הקפידה שבכל תערובת יהיו גם צמחי תבלין שיובשו בקערה. כך שמרה על הטעם המיוחד של התבלינים, "הטעם של הקערה הכחולה". הכמות הקטנה הספיקה לשיפור ועידון הטעם של כל דבר שהכיל אותה.
לאחר תקופה של עבודה קשה ומתישה, ולאחר שהרוויחה כסף רב, מכרה את שדה התבלינים. בכסף הרב שהיה ברשותה החליטה לבנות לעצמה בית.
שכרה אדריכל ובעלי מקצוע ובנתה לעצמה טירה יפהפייה, עשויה כולה שיש מיובא. שנה שלמה ארכה הבניה. בטירה היו צריחים עם פעמונים כמו בכנסייה וכל דבר בתוכה היה מעשה ידי אמן. היו שם פסלים יפהפיים, וילונות משי, חלונות מיוחדים ותבליטים על הקירות מבחוץ. מרתה הזמינה פסל שיצר על הקיר בחזית תבליט שתיאר נשף מחולות. התבליט היו אנשים שרקדו, לבושים במיטב בגדיהם, מלצרים שנשאו מגשי מזון ומשקה, תזמורת ועוד קישוטים. כל פרט ופרט לפי דרישותיה של מרתה.
בתוך הטירה בנתה מרתה אולם נשפים ענק. תקרתו מעוטרת בציורי קיר, ונברשות קריסטל נוצצות השתלשלו ממנה. הטירה הכילה חפצים שלא נראו כמותם בשום מקום בסביבה.
לאחר שבנייתה הסתיימה שכרה מרתה טבחים ומשרתים והכינה נשף אליו הזמינה את כל אנשי הכפר.
אנשי הכפר, שראו את הדבר הגדול והיפה הזה צומח לנגד עיניהם, לא הפסיקו להתפעל, בסופו של דבר החליטו שאולי מרתה לא הייתה כל כך מטורפת אם הצליחה להתעשר כך.
כאשר הגיע מועד הנשף באו כולם, בעיקר מתוך סקרנות לראות את הטירה מבפנים.
היה זה נשף שעתיד להיזכר דורות רבים. הכיבוד, היין שזרם בשפע, המוסיקה והריקודים לא היו כמותם בעיר הזאת מאז ומעולם. כולם שמחו, אכלו שתו ורקדו, ורק בשעות הקטנות של הלילה עזבו.
כל אותו הערב עמדה מרתה לבדה בקומה השנייה וצפתה בחוגגים. לאחר שהלכו האורחים, ולאחר שנוקתה הטירה והכול חזר למקומו, הלכו גם הטבחים, הפועלים והמלצרים, ואז ארזה מזוודה, לקחה את הקערה הכחולה בידה, כיבתה האורות, ועזבה את העיר לעולמים.
הבית נשאר נטוש ועזוב. לאחר מספר שנים, משלא חזרה, החליט ראש העיר כי העירייה תתחזק את הבית כדי שלא ייהרס. נכנסו פועלים, ניקו ושיפצו והבית חזר להיות מפואר. בלילה היו מדליקים את כל נורות הבדולח וברק האור בבדולח פרץ דרך החלונות הגדולים ויצר סביב הבית הילה של אור..
הטירה הנפלאה הזאת הפכה להיות מוקד משיכה לתיירים, הן בשל מעשה האומנות והן בשל הסיפור המעניין על הקערה הכחולה. שומר מטעם העירייה היה מקבל את פני המבקרים, והיה עורך להם סיורים מודרכים. בזמן שהיו המבקרים משוטטים בבית ומתפעלים מיופיו, היה השומר מספר להם את הסיפור על יוליוס החתול, שסחב את הדג, מן הקערה הכחולה, שעמדה על עדן החלון של מרתה...
פרק ב'
מרתה שוטטה ברחבי ארץ כדי למצוא לעצמה מקום לבנות חיים חדשים. בידה האחת החזיקה מזוודה ובשנייה נשאה את קערת הזכוכית הכחולה. היא חיפשה פינה משל עצמה, מקום שבו תוכל להיות מאושרת.
המסע היה ארוך, הימים והחודשים חלפו, הנופים השתנו אך המקומות דמו למקום שאותו עזבה. היא המשיכה הלאה. הקערה הפכה להיות מטרד. היא הייתה כבדה, ומשום שהייתה עשויה זכוכית, היה על מרתה להיזהר לבל תישבר.
ממילא היא כבר לא בשימוש, חשבה מרתה לעצמה. עתה היא רק מטען עודף והיא כבר עייפה מלסחוב אותה. אבל מדי פעם, כשעלה שוב הרעיון להשליך את הקערה בצדי הדרך, יצאו מתוכה קולות: הרי זו קערת פלא, זאת הקערה שהצילה אותי מעוני, ואז הייתה ממשיכה לסחוב אותה אתה.
יום אחד הגיעה מרתה לארץ חדשה. מרחוק כבר שמה לב לנצנוצי האור המוחזרים מן החומה. כשהתקרבה ראתה שהחומה עשויה לבני זכוכית בכל צבעי הקשת. קרני השמש השתברו בהן והעניקו להן ברק של אבנים טובות.
מה זה? שאלה מרתה את עצמה. מה יש בתוך החומות הללו? היא סבבה את החומה עד שמצאה את השער, שער זכוכית, שהיה פתוח לרווחה, כמזמין אותה להיכנס. שדרה של פסלי זכוכית בצורת פרחים וספירלות קידמה את פניה, ודרך הכניסה הובילה אותה לתוך היישוב. אנשים שקופים התחילו להתקבץ סביבה בסקרנות.. מרתה בחנה אותם כפי שהם בחנו אותה. גופם, גוף בני אדם, היה שקוף לגמרי. אפשר היה לראות את כלי הדם ואת האברים הפנימיים. גם מסביב היה הכול עשוי זכוכית, המדרכות, הכבישים, הפנסים, הבתים. הכול. מרתה נדהמה. איך כל זה לא נשבר? האם אפשר לנסוע בכבישים הללו? היא לא ראתה מכוניות...
השקופים שזו להם פעם ראשונה שבה ראו אדם לא שקוף, קראו מיד למלך. מלך השקופים, היה איש שמן וגוץ ומרתה הופתעה לראות את קיבתו הגדולה, שכמו שק גדול תפסה כמעט את כל מרכז גופו. מלך השקופים דיבר איתה, ולמרבה הפלא דיברו באותה השפה, רק בניגון קצת אחר. הקערה הכחולה שמרתה החזיקה בידה משכה את תשומת ליבו. אנשים ניסו לגעת בה. לבדוק אותה. הם לא הבינו מניין הייתה לאישה הזאת קערת זכוכית מלפני שלושת אלפים שנה? איפה ייצרו עדיין זכוכית כזאת? ומדוע היא סחבה איתה קערת זכוכית?
מלך השקופים הזמין את מרתה לארמונו, ובתוך מספר ימים למדה שהזכוכית ממנה עשויים כל הדברים בארץ השקופים שונה מהזכוכית שהיא הכירה. זו הייתה זכוכית כמעט בלתי שבירה. אבל האנשים השקופים דמו לאנשים שהכירה.
בארמונו של המלך פגשה מרתה את שלושת נשותיו. מלך השקופים כל כך אהב לאכול שמידי יום היו שלושתן מתחרות ביניהן מי תכין את המאכל שיערב לחיכו. כשהמלך אהב משהו הוא היה מתגמל את המבשלת לא רק במחמאות אלא גם במתנות.
מרתה שהיתה מומחית בבישול השתלבה במהרה בצוות המטבח ולימדה את נשות המלך לבשל מאכלים שלא הכירו. "אין פלא שהוא כל כך שמן", חשבה לעצמה. מעולם קודם לא פגשה מישהו שאוכל כאלה כמויות של אוכל. כל יום כשהייתה מכינה את התבשיל שלה הייתה עוברת בראשה אותה מחשבה "איפה כל זה נכנס?"
מהר מאוד תפסה מרתה את מעמד המומחית במטבח. המזל האיר לה פנים שכן ללא מיומנות הבישול מי יודע מה הייתה עושה בארץ הזרה הזאת עם האנשים הזרים? אם לא היו צריכים אותה בביתו של המלך, מה הייתה עושה?
והמלך היה אסיר תודה. ידע להעריך אוכל טוב וכמו שתגמל את נשותיו במתנות רצה לתגמל גם את מרתה.
קרא למרתה וביקש ממנה ללמד את נשותיו כל מה שהיא יודעת לבשל. כשתסיים, אמר, הוא ייתן לה כל מה שתרצה. "צאי וסיירי ברחבי הממלכה שלי, בחרי לך מקום או כל דבר שתרצי, ואני אדאג לכל מחסורך."
לאחר זמן, כשסיימה מרתה ללמד את נשות המלך כל מה שידעה לבשל, החלה להסתובב ברחבי העיר
סקרנותה של מרתה לא ידעה גבול. העובדה שניתן לראות את תוך גופם של השקופים עשה אותם דומים זה לזה. בשקיפות הזאת אין ממש משמעות לתווי פנים או לתווי גוף מיוחדים. יחד עם זאת, לאחר זמן למדה להבדיל בין אנשים לפי תנועות גוף, הליכה, הטיית הראש ועם הזמן אפילו למדה לראות הבדלים בין הלבבות ובין הקיבות של האנשים. מה שמאוד הפליא אותה זו העובדה שלא ראתה ילדים. "האם אנשי ארץ הזכוכית לא נולדים?" שאלה את עצמה. האם הם בכלל מתים? האם הם אנשים אמיתייים?" מהר מאוד הבינה שלא תוכל לחיות חיים נורמליים בארץ הזאת.
השקופים לא היו אנשי שיחה. נוהגים היו לדבר עניינית וזהו. רוב הזמן שתקו.
נראה היה שאף אחד לא מספר ולא מדבר על עצמו. למרות שניסתה לשוחח וליצור קשרים הדבר לא עלה בידה. מרתה כמהה לקשר אנושי. געגועים תקפו אותה לזמן שבו הייתה אהודה וביתה היה תמיד מלא אורחים, ואהבה שררה במעונה. "כל כך הייתי רוצה למצוא אנשים רגילים", חשבה לעצמה. "לנוח. למצוא מקום משלי."
ככל שעברו הימים למדה מרתה "לראות" את אותם הדברים שהשקופים מסביבה הסתירו. היא התחילה לזהות מתי מעמידים פנים, לזהות רגשות נסתרים. מרתה כבר הבינה שהשקופים חושבים ומרגישים ומקנאים ושונאים ומתחרים ואוהבים. אבל בתרבות שלהם לא חושפים את זה. הכל מתחת לפני השטח.
מכל האנשים, התקרבה ביותר לנימה, אחת מנשותיו של המלך. לה הייתה מספרת על חוויותיה ומפגשיה בעיר ואותה הייתה שואלת כאשר רצתה לדעת משהו.
חשיפת גילוייה הייתה טעות. החשיפה גרמה לנשות המלך אי-נוחות רבה והידיעה שמרתה "יודעת" ו"רואה" את הדברים שהן מסתירות ואף לא רוצות לראות בעצמן, גרמה להן להתרחק ממנה.
יום אחד אמרה לה נימה, "אצלנו, אף אחד לא מספר על המחשבות שלו. כל מה שעובר לך במוח, הידע שלך, וכל מה שאתה מרגיש, זה דבר פרטי ואינטימי, וזה שלך. אנשים לא מספרים על עצמם ועל חייהם. מה שיודעים זה רק מה שניתן לראות. כל היחסים והקשרים בין אנשים זה על בסיס ענייני, פרקטי. כל השאר סודות. "
"אני צריכה לשמור על הפה שלי", אמרה לעצמה. "אני חייבת להעמיד פנים כמו כולם ולכבות את הרגשות שלי. אסור לי לחשוף בפניהם כשאני "רואה" את האמת הפנימית שלהם"."כל כך הרבה שנים הסתרתי את רגשותי", חשבה לעצמה מרתה. "אני לא אוכל להישאר לחיות כאן. כל המסע שלי התחיל מתוך בדידות וכעס ונקמה. די, אני רוצה להרגיש, לאהוב, לרקוד, לצחוק לשמוח. לא אוכל להישאר בארץ השקופים. אני חייבת להמשיך במסע... אבל איך? לאן? הייתי אפילו חוזרת למקום ממנו באתי, פותחת דף חדש, סולחת לאנשים, מנסה להתיידד איתם שוב. אבל אין לי מושג כיצד ואיפה זה נמצא..."
בשיטוטיה, נהגה לטייל בגן ציבורי רחב ידיים במרכז העיר. היה זה גן מטופח שפרחים, דשאים, ועצים מזכוכית צבעונית היו משולבים בו זה בזה. פנסי רחוב אמנותיים כמעשה ויטראז', פסלים וספסלי זכוכית שתאמו בצבעם לפרחים יצרו בגן חגיגה צבעונית של יופי ואור.
בגינה זו טיילה שעות. כל פעם גילתה דברים חדשים.
במרכז הגינה נבנה מעגל מגודר בגדר זכוכית. במרכז המעגל ניצב פרח ענק, מדהים ביופיו, ומסביבו השתרע מרבד של סיגליות. יום אחד, טיפסה על הגדר והתקרבה בסקרנות אל הפרח המשונה. עלי הכותרת שלו דקים וארוכים. אורכם היה כמטר או מטר וחצי וצבעם כצבע הדם. הצבע היה כהה כל כך עד שנטה לחום, ונראה כאילו לא היה כלל צמח אלא דבר מה חי. נדמה היה למרתה כי הזרועות שלו נעות בחן ברוח דמיונית, כמו שושנות הים הנעות עם זרם המים. אבל לא היו שם לא מים ולא רוח, ובכל זאת, העלים הגדולים הללו נעו בשקט, בדממה. דומה היה שאנשים לא באו למקום ההוא. מרתה התבוננה בצמח הזה כמהופנטת. התנועה והצבע השתלטו עליה, והיא הרגישה כיצד התחושות שלה השתנו, כאילו הייתה מרחפת. "שושנת הדם" – כך החליטה מרתה לקרוא לצמח הזה.
התקרבה עוד קצת לשושנת הדם כדי לגעת בה, לחוש בה, ולפתע צץ לו מתוך לוע השושנה חילזון. "מעניין, מה?" הוא אמר לה החילזון. "רוצה לראות מה יש בפנים?" "בואי הציצי פנימה. זה פתח לעולם התחתון."
"עולם תחתון?" שאלה מרתה.
"כן," ענה החילזון. "עולם השקופים הוא העולם העליון. יש הרבה עולמות עליונים. אבל רק אצל השקופים נמצא השער אל העולמות התחתונים. את רוצה להיכנס? לכי הביאי את הקערה הכחולה שלך, ובתמורה ניתן לך להיכנס לעולם התחתון".
הערב כמעט ירד. מרתה רצה לארמון, לחדרה, ויצאה, אוחזת בידיה את הקערה הכחולה. בדרך פגשה אותה נימה, אחת מנשות המלך. "את יוצאת?" שאלה אותה. הנהנה מרתה בראשה. "טוב, טוב, לא אפריע לך," אמרה נימה, "יש לי רק בקשה קטנה. עזרי לי, אני בצרות. צילי בישלה היום ארוחת צהריים נהדרת ואני חייבת להביס אותה בארוחת הערב. עשי לי טובה, בבקשה."
מרתה לא רצתה להסגיר את סודה ולא רצתה להיות גסת רוח, והחליטה שכיוון שהערב ממילא כבר יורד, היא תלך לפגוש את החילזון למחרת.
במהירות אספה ירקות ורחצה אותם בקערה. בזמן שנימה חתכה את הירקות, הכינה את הרוטב בקערה, טיגנה במהירות דג, והארוחה הוגשה לשולחן המלך עם הסלט בקערה הכחולה. מלך השקופים נהנה כל כך מהסלט שביקש שיכינו לו סלט כזה בכל יום ושהסלט יוגש בקערה הכחולה. היא כל כך יפה אמר לנימה. ממש קערה עתיקה. מעכשיו היא תהייה קערת הסלט שלי.
מה אעשה? חשבה מרתה. החילזון לא ייתן לי להיכנס לעולמות התחתונים בלי הקערה. למחרת בבוקר נכנסה לחדר האוכל, חטפה את הקערה ורצה ישירות אל הגן הקסום. טיפסה על גדר הזכוכית שבמרכז, התקרבה אל שושנת הדם וניסתה להציץ לתוך לועה, פנימה. פתאום ראתה שאין פתח ואין חילזון. עמדה מרתה מבוהלת. מה תעשה עכשיו? אין דרך חזרה! החלה קוראת "חילזון! חילזון! חילזון! איפה אתה? שוב קראה, ושוב ושוב. לפתע נפתח פתח קטן בלב השושנה ויצא החילזון. "חיכיתי לך אתמול ולא באת," אמר, "מה את רוצה עכשיו?" "הבאתי את הקערה" אמרה מרתה. "תן לי להיכנס".
"רגע, אני רק שומר הסף. אני לא יכול להחליט על דבר כזה. אלך לשאול ומיד אחזור."
לאחר מספר דקות פערה השושנה את ליבה וקול בקע מבפנים: "הניחי את הקערה בפתח." מרתה הניחה את הקערה במרכז הפרח. הקערה נשאבה במהירות פנימה. לאחר מספר דקות נפתח פתח גדול, וממנו ירד גרם מדרגות. "את יכולה להיכנס," אמר לה הקול. "מחכים לך למטה." לרגע קל התגנב חשש לליבה. שוב היא נוטשת הכול מאחוריה, היא והקערה הכחולה לבדן, יוצאות אל הלא- נודע. שבריר שנייה, וההחלטה התקבלה...
מרתה ירדה במדרגות ונכנסה לאולם רחב ידיים, שהיה מואר בנוגה לבן ומכוסה ערפילים. קשה היה לראות את הדמות הלבנה שיצאה מתוך הערפל: "ברוכה הבאה לעולם התחתון. אני רואה שהצלחת לעבור בשער," אמרה הדמות, "או, כן," אמרה מרתה,"חשבתי שזה צמח". צחוק קל נשמע מתוך אשת הערפילים. "קוראים לי שוני" אמרה. "זה לא צמח, זה פסל אורגני. הוא משמש שער לעולם שלנו. כעת אני צריכה להעביר אותך דרך פארק הערפילים".
"עצמי את עינייך" אמרה שוני. "אנחנו יוצאות למסע." מתוך הערפל הגיח קרון. מרתה נכנסה ועצמה את עיניה. נדמה היה לה ששוני יושבת לידה, אבל היא לא יכלה לבדוק כי עפעפיה נדבקו זו לזו.
"הגענו, את יכולה לפתוח עיניים".
פקחה מרתה את עיניה והנה היא בראש גבעה. הנוף היה מדברי וצחיח, סלעים, חול ונוגה חיוור שהזכיר לה את אור הפלורסצנט בבית. לא היו שמים. הנוף נראה פתוח אך היא ידעה שהיא נמצאת בבטן האדמה. מסביב הייתה תנועה רבה. דמויות קטנות, דומות לתפוחי אדמה עם רגליים, הלכו בקבוצות מסודרות, בקצב אחיד, כמו חיילים, הלוך ושוב הלוך ושוב.
הם צעדו בקבוצות. לכל קבוצה היה קצב אחיד משלה, ואחד שמכתיב את הקצב ואת כיוון התנועה. אפשר היה לשמוע את הקצב מהדהד כמו תופים עמומים, מונוטוני. האדמה אף היא הלמה, כמו לב, בהתאם לקצב. מרתה החלה להרגיש סחרחורת וחיפשה אחיזה. הגוף שלה הגיב לקצב והיא הרגישה את הלמות ליבה,נדמה לה שהיא עומדת להתעלף אבל היא החזיקה את עצמה בכוח. "רק לא לאבד שליטה" אמרה לעצמה. במרכז בתוך מכתש קטן הייתה מונחת הקערה שלה, מלאה בתותי בר אדומים כדם. סביב הקערה צועדת קבוצה של פוטיטומן. היא רואה שתותי הבר תוססים. מתחיל להיווצר יין של תותי-בר. הפוטיטומן לא מדברים. רק צועדים בשתיקה.
באופק ניצב שעון חול ענקי. רק עכשיו היא שמה לב אליו. החול בשעון ירד בקצב אחיד, והפוטיטומן גם הם המשיכו לצעוד בקצב אחיד.
מה הם עושים? שאלה מרתה את עצמה.
"הם שומרי הזמן. הם קובעים את קצב שעון החול" ענתה בת הקול, כאילו קראה את מחשבותיה.
"עלייך לעזוב כעת," הקול נעשה עבה יותר ומאיים, "את מפריעה להם בריכוז. אסור להפריע לפוטיטומן במחשבות. הם קולטים מחשבות. אם יטעו חס וחלילה בקצב עלולים לקרות אסונות. כל העולם שלנו פועל לפי הקצב הזה. זה הלב של העולם. שיבוש בקצב יכול לגרום לרעידות אדמה ואסונות אחרים. בואי מהר, היכנסי למערה."
בתוך המערה היה חושך ומרתה חשה רטיבות ומחנק. היא המשיכה להיכנס פנימה, והייתה לה תחושה שצופים בה. אך לא הייתה לה דרך אחרת. בשלב מסוים כבר לא פחדה. כבר לא הרגישה דבר. אולי מתתי, חשבה לעצמה. היא שאפה לקרבה את האוויר הטחוב והמשיכה. פתאום הבחינה באורות המנצנצים מעומק המערה. כשהגיעה אליהם ראתה נרות דולקים שניצבו לאורך הקירות. היא התקדמה עוד . רוח שהגיעה ממקום לא ידוע נשבה לפתע בתוך המערה. נדמה היה למרתה שדמויות צל נעלמות מטיילות על הקירות ומלוות אותה לתוך אולם גדול.מרתה התקדמה, והגיעה למרכז האולם.
במרכז האולם היה כיסא ענקי עטוף בקטיפה אדומה שעליה היו רקומים עכבישים מזהב. מהתקרה השתלשלו שרשראות ברזל ענקיות . על הרצפה, כשני מטרים לפני הכיסא היה מונח כדור בדולח ענק. לפתע, כמו בתיאטרון, הואר הכיסא באור, ומרתה ראתה לטאה ענקית יושבת עליו. שתי ידיה של הלטאה היו מונחות על משענות היד, רגליה ניצבו על הרצפה וזנבה השתלשל בצד לכיוון הרצפה. בטנה של הלטאה היתה בהירה, ומצדי גופה ניתן היה לראות דוגמת מעוינים בצבעי ירוק וצהוב ארוגים זה בזה וממשיכים כך לאורך גבה.
"בואי התקרבי," קראה לה הלטאה.
"מי את?" שאלה מרתה.
"אני האורוקל. ברצוני לעזור לך. מה בקשתך?"
"אני רוצה לחזור לעולם העליון שממנו באתי" אמרה מרתה.
"איזה עולם עליון?"
"באתי דרך שושנת הדם. החילזון העביר אותי את הפתח."
"על מה את מדברת ילדתי? איזה חילזון? כבר שלוש מאות שנה שאין חלזונות בעולם שלנו. הם נכחדו. מממ... מאוד מעניין. טוב, תראי, אני רוצה לעזור לך בגלל שהבאת את הקערה הכחולה. חיפשתי את הקערה הזאת בשביל המשתה מחר. חלמתי אותך מחזיקה את הקערה הכחולה וקראתי לך לבוא ולהחזיר לנו אותה. מחר "המשתה הגדול". בלי הקערה לא יכול להתקיים המשתה. פעם באלף שנה אנו עורכים את "המשתה הגדול", שבו שותים את יין תותי הבר שתסס בתוך הקערה. זוהי קערת פלא. היין לא נגמר עד אשר כולם שותים ממנו. בזמן המשתה, לאחר שכולם שיכורים מן היין, נפתחים שערים לעולמות אחרים. כל אחד יכול לבחור לאיזה עולם הוא רוצה ללכת. אני ארשה לך להשתתף במשתה ותוכלי לבחור לאן ללכת. את חייבת להגיע אל המשתה מחר כי המשתה הבא יהיה רק בעוד אלף שנה.
מרתה התעלפה...
פרק ג'
אורורה, הכוהן הגדול, השכים עם שחר ויצא את המנזר לכיוון ההר הגבוה, מרחק חצי יום הליכה. לעיתים היה יוצא להתבודד על ההר, נשאר לילה וחוזר בבוקר שלמחרת. באותו היום, בהגיעו אל פסגת ההר, בשעות אחה"צ, גילה לתדהמתו אישה שוכבת על האדמה. היא הייתה כחולה מקור ובקושי נשמה. אורורה ניסה לעורר אותה, לעסות את גופה כדי שתתחמם, אך מצבה הגופני היה גרוע ביותר. הוא העמיס אותה על גבו וחזר מיד למנזר.
תוך מספר ימים התאוששה האישה וכוחותיה חזרו. היא החלה לשאול את הנזירים שטיפלו בה היכן היא נמצאת. "אני מרתה," אמרה להם, "ואני חייבת להגיע למשתה."
מרתה החלה מספרת על השקופים, על שושנת הדם, הלטאה, והמשתה ושהיא חייבת להגיע אליו. "אני רוצה לחזור לחיי הרגילים ולכן אני מוכרחה להגיע למשתה, אנא עזורו לי."
"ילדתי," אמר לה אורורה, "אני מאוד רוצה לעזור לך, אבל את כנראה מאוד מבולבלת ואני לא מבין את הסיפור שלך. ספרי לי שוב על חייך ואיך הגעת לכאן."
שוב החלה מרתה לספר לו את כל קורותיה לפרטי פרטים. כל מה שעבר עליה עם הקערה הכחולה, על כך שעזבה את הבית והגיעה לארץ השקופים, אחר כך על שושנת הדם, החילזון, הלטאה והמשתה.
הכוהן הגדול הקשיב וחשב לעצמו: איזה סיפורים! טירוף אחז באישה הזאת. האם היא משוגעת? האם היא דוברת אמת? הוא כבר הקשיב בחצי אוזן שקוע במחשבותיו, עסוק היה בלמצוא לה פתרון. הקול של מרתה נשמע מרוחק וכבר כמעט לא שמע מילה מהדברים שאמרה. משהו הטריד את מנוחתו. הקערה הכחולה! מאיפה היא יודעת על הקערה הכחולה? כיצד מגיעה הקערה הכחולה לכל הסיפורים שלה?
מרתה כבר מזמן הפסיקה לדבר. היא חשה שהכוהן לא מקשיב לה. הרכינה את ראשה בעצב. הבינה שהוא לא מאמין לה, הבינה שלא יוכל לעזור לה. בשקט חיכתה עד שיאמר משהו. היא ראתה כי הוא טרוד במחשבותיו...
לפתע, התעורר וחזר לעצמו. "בואי ילדתי, לכי אחרי." הם הלכו לירכתי האולם. במפתח הקשור לצווארו פתח הכהן דלת עץ כבדה והוביל אותה דרך מסדרון חשוך. מרתה הלכה אחריו חרש. הם הלכו בשתיקה. מרתה חשה את ריח האדמה. היא לא יכלה לראות דבר, אך הייתה בטוחה שהם בבטן האדמה. מרתה חישבה שאם המנזר על צלע ההר, ודאי הם הולכים פנימה לתוך ההר. המסדרון הסתיים והם עמדו בפתח מערה גדולה. אור בקע מן המערה. הכוהן הוביל אותה פנימה. המערה הייתה מוארת באור נרות, ומחיצה של וילונות הסתירה את החלק הפנימי.
"מאחורי הוילונות," אומר לה הכוהן הגדול, "קודש הקודשים. האבן הקדושה. אף אחד לא נכנס לשם, רק לנזירים מותר להגיע עד הוילונות, וגם זאת באירועים מיוחדים. בואי, היכנסי אחרי, אני רוצה להראות לך משהו... "
מרתה עקבה אחריו בפחד, היא חצתה את הווילונות. באוויר היה ריח יסמין. מעגל נרות צבעוניים בצבעי צהוב, אדום, שחור ולבן ובתוכו הייתה מונחת אבן-אש.
היא נראתה כגחל שחור שבתוכו בוערת אש. על האבן הזאת הייתה מונחת הקערה כחולה ובתוכה מים. הקערה שלי! נדהמה מרתה. איך הגיעה הקערה שלי לכאן?
"האם זו הקערה עליה דיברת?" שואל הכוהן.
"כן," ענתה לו, "זאת הקערה שלי."
הכוהן היה מבולבל. הוא היה איש דת והאמין במסתורי, אך הוא גם ידע שהקערה הזאת נמצאת כאן במקדש מאות שנים. אבל איך היא ידעה על הקערה הזאת? רק הנזירים יודעים על הקערה. זהו אחד מכלי הקודש השמורים ביותר! האם האל שלח אלינו את האישה הזאת? מצאתי אותה על ההר. איך הגיעה לשם? איך הגיעה לשם בזמן המתאים?
בוודאי האל שלח אותה, סיכם לעצמו ונחה דעתו.
"בקערה הזאת יש מים קדושים, מבורכים." אמר הכהן, "אנו שותים אותם בטקסי החניכה של הנזירים. לפעמים משתמשים בהם גם להציל חיים. גם אותך השקו במספר טיפות מהמים הקדושים לאחר שהבאתי אותך מן ההר."
מרתה בחנה בקפידה את הסביבה. אני בוודאי כבר משוגעת, היא אמרה לעצמה. אין כאן שום הגיון. אין לאן לחזור. לא חשוב. מה שיהיה יהיה. כבר לא פחדה, כבר לא ציפתה לדבר. היא חופשייה.
אוי... צעקה פתאום והתכופפה קדימה. היא הבחינה בדמות ראש אדם חצוב בקיר ובמבט ראשון היה נדמה לה כאילו מישהו עומד שם ומסתכל עליה. שתי מנורות שמן משני צדיו האירו עליו. היא התקרבה, והכוהן הגדול ליווה אותה ועמד בסמוך.
הושיטה יד כדי לגעת בפסל... הכוהן הגדול תפס במהירות את ידה ואמר: "היזהרי. אסור לגעת. הפסל צורב את היד הנוגעת בו וגורם לכוויה. רק אני יכול לגעת בו מבלי להיכוות. הרגעי, אין זו דמות שאת מכירה או פגשת. האיש הזה היה הכוהן הגדול במנזר הזה לפני שבע מאות שנה. הוא ונזיריו הם שחצבו את המערה הזאת. באותם ימים הייתה ארץ שסועה ופצועה ממלחמות ושנאת אחים. לילה אחד, לאחר שסיימו לחצוב את המערה ואת המעגל הקדוש ושמו בתוכו את הקערה הכחולה עם המים הקדושים, חלם הכוהן הגדול חלום, ובחלום נאמר לו שבתוך לוע הר הגעש שיקוצי, הנמצא לא הרחק מכאן, שהיה אז עדיין פעיל, ישנה אבן קדושה, אבן-אש. אם יביא את האבן-אש וישים במעגל הקדוש, תשקוט הארץ ושלום ואהבה יחליפו את המלחמות והשנאה. החליט הכוהן הגדול כי למען מטרה נעלה זו הוא מוכן להקריב את חייו ובבוקר למחרת אסף את הנזירים ויצאו כולם למסע אל הר השיקוצי.
"לאחר מספר ימי הליכה הגיעו אל ההר. טיפסו כולם למעלה מלווים את הכוהן ללועו של ההר. עם הגיעם בסמוך לפתח התפללו לאל שיחזיר את מנהיגם בשלום. איש לא ידע מה התרחש בתוך לועו הרותח של הר הגעש. לאחר מספר שעות הופיע הכוהן הגדול, שרוף ומפויח, כמו לפיד בוער ההולך על שתי רגליים, על גבו סחב את אבן האש, האבן הקדושה. פניו היו מעוותים לגמרי מן האש, גופו נראה כמו גחל שרוף, אך הוא משך עוד צעד ועוד צעד עד שהגיע למקום מבטחים, השליך האבן מעליו וקרס. בו במקום נפח את נשמתו.
הנזירים אספו את אפרו ואת האבן וחזרו למנזר. את האפר קברו במרכז המעגל הקדוש ועליו הניחו את האבן הקדושה שבוערת יומם ולילה מאז. על האבן הזו מונחת הקערה הכחולה שאוחזת בתוכה את מי הקודש.
"לאחר כחודש, כשהסתיימו חגיגות האבל הזמינו פסל אומן שיחצוב בסלע את דמותו של הכוהן, זוהי הדמות של הפסל – הכוהן הגדול שלנו, בן האלוהים, שליח אלוהים שהביא שלום על הארץ. מאז שוקטת הארץ. לאיש אסור להיכנס להיכל הזה. רק אני. ועכשיו גם את."
מרתה נתקפה בהלם. האווירה במקום הקדוש הזה, הפסל והסיפור הפנטסטי הזה - היא הייתה מבולבלת לגמרי. למרות שהוזהרה, הונפה ידה כמו מאליה לגעת בלחיו של הפסל המגולף בקיר. "שלום מרתה" פתח הפסל את פיו, "חיכיתי לך".
מרתה התעלפה...
בטקס רב משתתפים ורב הדר, בחג השפע שנחגג בממלכת אוקירה, הכריז הכוהן הגדול אורורה, על מרתה כעל האורוקל של אוקירה ושל העולם כולו, שכן שליח אלוהים דיבר אליה...
ã כל הזכויות שמורות
