כוכב יפו
בוקר אחד, בדרכו לבית הספר, כשעבר סמוך לגבעה, ראה על רקע השמש הזורחת, בין הסולמות השחורים, צללית של איש זקן עם מקל בידו.
האיש הלך והתקרב. הליכתו היתה גמישה ומהירה, והוא נופף בזרועו, זו שהחזיקה במקל, לעבר עמוס, כמאותת לו, 'חכה לי.'
"עמוס נעצר. האיש קרב אליו. 'תגיד ילד, אולי אתה יודע אפוא זה כוכב יפו?' שאל אותו.
"'לא יודע' ענה עמוס. 'מה זה כוכב יפו?'
"הזקן פנה לאחור ומלמל: 'אני נורא ממהר, אני נורא ממהר, עוד מעט השער ייסגר.'
האיש הלך והתקרב. הליכתו היתה גמישה ומהירה, והוא נופף בזרועו, זו שהחזיקה במקל, לעבר עמוס, כמאותת לו, 'חכה לי.'
"עמוס נעצר. האיש קרב אליו. 'תגיד ילד, אולי אתה יודע אפוא זה כוכב יפו?' שאל אותו.
"'לא יודע' ענה עמוס. 'מה זה כוכב יפו?'
"הזקן פנה לאחור ומלמל: 'אני נורא ממהר, אני נורא ממהר, עוד מעט השער ייסגר.'
נחש משקפיים
ישב הנחש וחשב. שלושה ימים ושלושה לילות, לא אכל ולא שתה, עד שהגה רעיון.
הוא שלח לאסוף את כל נחשי היער. באו והתקבצו כל הנחשים, מכל הסוגים, צעירים ומבוגרים, זכרים ונקבות, כולם באו לשמוע מה יש למלכם לומר.
"מצאתי דרך להגיע אל הירח," אמר להם נחש.
"באמת? כיצד נחשים הזוחלים על אדמה יגיעו אל הירח?" שאלו
הוא שלח לאסוף את כל נחשי היער. באו והתקבצו כל הנחשים, מכל הסוגים, צעירים ומבוגרים, זכרים ונקבות, כולם באו לשמוע מה יש למלכם לומר.
"מצאתי דרך להגיע אל הירח," אמר להם נחש.
"באמת? כיצד נחשים הזוחלים על אדמה יגיעו אל הירח?" שאלו
שמיים לבנים
סבי סיפר לי ששמע פעם סיפור על שמיים לבנים. פעם ב-50 שנים, אמר, מתרחשת התופעה שבה במשך יום אחד ולילה אחד השמיים לבנים, לגמרי לבנים. לבנים כמו השלג. כשהשמיים לבנים, נפתחים השערים, ואפשר, לרגע קט, לפגוש את אלוהים.
אבל לא כולם רואים את השמים הלבנים. ישנם שרואים וישנם כאלה שאף פעם לא מסתכלים.
אבל לא כולם רואים את השמים הלבנים. ישנם שרואים וישנם כאלה שאף פעם לא מסתכלים.
הגמד שרצה לגדול
הקרב היה קצר.
הנמר הגדול והחזק הסתער בזריזות ובכוח רב על יריבו, אך לא היה יכול לחנית שהושלכה בזריזות ובמומחיות רבה ופילחה את ליבו בעודו באוויר.
כשנפל גופו על הצייד, כבר היה מת. לרגע אחד שכבו מחובקים זה עם זה, המת והחי, הצייד והניצוד, האיש והחיה.
הצייד קם וניקה את עצמו. הוא רצה לסלק מעליו כל סימן ושארית מן הקרב. הוא רצה לסלק גם את הבושה שאחזה בו. הוא חזר אל הכפר עם שללו, והתקבל בכבוד רב ובהערצה, אך לא סיפר לאיש את אשר קרה.
הנמר הגדול והחזק הסתער בזריזות ובכוח רב על יריבו, אך לא היה יכול לחנית שהושלכה בזריזות ובמומחיות רבה ופילחה את ליבו בעודו באוויר.
כשנפל גופו על הצייד, כבר היה מת. לרגע אחד שכבו מחובקים זה עם זה, המת והחי, הצייד והניצוד, האיש והחיה.
הצייד קם וניקה את עצמו. הוא רצה לסלק מעליו כל סימן ושארית מן הקרב. הוא רצה לסלק גם את הבושה שאחזה בו. הוא חזר אל הכפר עם שללו, והתקבל בכבוד רב ובהערצה, אך לא סיפר לאיש את אשר קרה.
