שמיים לבנים
סבי סיפר לי ששמע פעם סיפור על שמיים לבנים. פעם ב-50 שנים, אמר, מתרחשת התופעה שבה במשך יום אחד ולילה אחד השמיים לבנים, לגמרי לבנים. לבנים כמו השלג. כשהשמיים לבנים, נפתחים השערים, ואפשר, לרגע קט, לפגוש את אלוהים.
אבל לא כולם רואים את השמים הלבנים. ישנם שרואים וישנם כאלה שאף פעם לא מסתכלים.
יום אחד, ראיתי מחלון משרדי שמים לבנים. לא תכלת, לא עננים – פשוט לבן. פתחתי את החלון לבדוק שזה אמנם נכון. לא היה בי צל של ספק – השמים לבנים.
הסתכלתי סביב. אף אחד לא שם לב. הסתכלתי למטה לרחוב. אנשים הלכו, מכוניות נסעו – איש לא שם לב לשמים הלבנים.
אמרתי למזכירה שאני לא מרגיש טוב, עזבתי הכול ויצאתי בריצה. לא ידעתי איך אפשר להתחבר לאלוהים, אבל משהו דחף אותי אל ההרים. נסעתי לכרמל. מצאתי לי מקום על ההר. אני לא יודע איך הגעתי לשם ואיפה זה היה בדיוק. האוטו הוביל אותי. לא כיוונתי לשום מקום מיוחד, רק רציתי להיות גבוה. נתתי למכונית לטפס בכל דרך אפשרית על רכס ההר, עד למקום שממנו לא יכולנו להתקדם עוד.
התיישבתי על האדמה והבטתי קדימה אל האופק. השמש כבר שקעה למחצה במקום שבו השמים נפגשים עם המים. באותו היום, בשעת השקיעה, השמים לא היו ורודים ולא אדומים, לא אפורים ולא כחולים – השמים היו לגמרי לבנים. ישבתי ישיבה מזרחית על האדמה, צופה מהופנט במראה הנפלא הזה, ששום מכחול לא היה יכול לבטא אותו. הזמן עבר, השמש שקעה והחושך ירד. נשארתי יושב באותו המקום. על רקע החושך נראו לי השמים לבנים עוד יותר. אורות העיר חיפה הגולשים מצלע ההר אל המים נצנצו כמו כוכבים על הרקע השחור, ורחוק באופק נפגשו השחור והלבן. באותו הרגע נראה הקסם הזה כאילו העולם התהפך. למטה היה שחור עם הכוכבים, ולמעלה לבן – שמים וארץ התהפכו.
באותו הרגע ידעתי כי פגשתי את אלוהים.
ישבתי שם מתפעם, שואף לתוכי את אוויר ההרים ובולע את המראה המדהים, מנסה להכיל אותו בתוך גופי. הרגשתי איך כל תא ותא בגופי חווה את היופי הזה, איך מוחי נפתח ומוותר על גבולותיו לנוכח הקסם הזה, המפגש של השחור והלבן, קו האופק החד פעמי הזה. כך ישבתי שם מול אלוהים עד אור הבוקר.
עם זריחת החמה נמוגו בבת אחת השמים השחורים שלמטה והשמים הלבנים שלמעלה. למטה הופיעו העיר חיפה והנמל שהתעוררו לחיים. מכוניות נסעו, אניות צפרו ועשן בתי הזיקוק היתמר לשמים – הקסם נעלם. קמתי ונסעתי חזרה לתל אביב.
התקלחתי ונסעתי למשרד ליום עבודה חדש. הייתה לי תחושה של התעלות. הרגשתי שאני מחייך ושיר התנגן לי בלב. כשהגעתי למשרד הנחתי את התיק במקום הקבוע והתיישבתי על הכיסא.
אבל , מה אני עושה כאן?
ניירות, תיקים, טלפונים מצלצלים, סבא לא סיפר לי מה קורה למי שפוגשים את אלוהים בזמן שהשמים לבנים. מה קורה אחרי כך?
ישיבות, דיונים, שיחות טלפון – המשכתי כמו אוטומט. עד סוף היום החזקתי מעמד.
הימים חלפו להם. מידי פעם הייתי נוסע אל הים בשעת השקיעה, מצליח לתפוס עוד רצועה דקה של שמש שוקעת ונזכר שכאן, בשמש השוקעת, בקצף הלבן, בתנועה המתמדת אל החוף ובחזרה, באנשים הדוממים ההולכים על החוף – הצלחתי לפגוש טיפה של אלוהים.
החודשים חלפו, אבל אני נתקפתי במין אי שקט פנימי. ככל שעבר הזמן כך היה לי קשה יותר להתמיד בעבודתי, לקום כל בוקר למשרד. הכול נראה לי תפל, המשרד היה כלא. רציתי לעזוב הכול וללכת לחיות בכפר, קרוב לטבע, קרוב לאדמה. אשתי הייתה מבוהלת. כל כך קשה עמלנו להשיג את כל זה: הבית, המעמד, ההצלחה, חינוך הילדים... לעזוב הכול?!
אבל אצלי הכול השתנה – הגוף, הנפש, הראייה, השמיעה, הטעמים. הכול.
יום אחד לא יכולתי עוד. אמרתי למזכירה שאני מרגיש לא טוב ועזבתי. נסעתי שוב אל הכרמל. עליתי במכוניתי למקום הגבוה ביותר שיכולתי וטיילתי בחורש הטבעי. לא חשבתי על העבודה ולא היה לי איכפת אם מחפשים אותי. לא הודעתי דבר לאף אחד. סוף סוף הרגשתי חופשי. גופי היה קליל. חשתי שמשקל רב ירד מעל כתפי ורגלי היו קלות. הרגשתי נקי ומשוחרר. טיפסתי בקלות, בין השיחים והאבנים, בדרכים לא סלולות, הולך לקראת החופש.
הלילה ירד ומצאתי לי מקום טוב להשקיף על הים. לא חשתי רעב וגם לא צמא. למטה השתרעה העיר. היה חושך. צרצרים צרצרו פה ושם ורוח קלילה אוושה בין עלי העצים. והנה, הפלא ופלא! שוב שמים לבנים!!!! לא ידעתי אם אני הוזה, אם היה זה דמיון או מציאות, אבל לא היה לי איכפת. כמו אז, למטה היו הכוכבים ולמעלה שמים לבנים. והלובן הזה מושך אותי פנימה, מושך אותי אל קו האופק קורא לי לבוא...
לפתע פתאום שמעתי איוושה שזיהיתי אותה כצליל של נחש פעמונים. בבת-אחת חזרה תשומת לבי אל האדמה. נזכרתי בסרט שראיתי פעם על נחש הפעמונים ועל זנבו המצלצל בשעה שהוא זוחל. השמים הלבנים יצרו נוגה לבן שאפשר לי לראות את המתרחש מסביב. מולי הופיע נחש. לא פחדתי. הבטתי שוב אל האופק, אל החיבור של השחור והלבן, אל המקום שבו ניתן לפגוש את אלוהים. גם הנחש הביט קדימה. הוא הרים את ראשו וכאילו התבונן גם הוא אל האופק.
פתאום היה נדמה לי שהוא מדבר אלי. בתוך ראשי שמעתי אותו אומר: "אתה רוצה שאקח אותך לשם?" כאילו קלט את סימני השאלה שהתרוצצו במוחי והמשיך: "אני יודע כיצד להגיע לשם. אני יכול לעזור לך לעבור בשער".
כן אני רוצה, חשבתי בליבי.
"אז תן לי את ידך ואני אוביל אותך".
הושטתי את ידי לעברו. במהירות הבזק זינק ראשו והכיש אותי. לרגע קט זה כאב.
התכרבלתי על האדמה כמו עוּבָּר. חלמתי שנחש הפעמונים מצמיח כנפיים ונושא אותי על גבו על עבר האופק, אל מקום המפגש שבין השחור והלבן, ופתח נפתח לנו שם, ואנחנו עוברים, הולכים לפגוש את אלוהים... ואז הכול היה לבן. כשהכול לבן לא רואים כלום. ריק. לרגע זה הצחיק אותי. חשבתי שאני בתוך כוס חלב. כך מרגיש החרק שטבע בכוס חלב. זה יותר גרוע מחושך, חשבתי, בתוך הלבן, אני מרגיש ממש עיוור. נבהלתי. לאן הגעתי? מה זה פה בתוך הכלום הזה? האם אני נושם? זה חלום? איפה כולם?
התעוררתי בבהלה. ליבי דפק בחוזקה. הסתכלתי סביב והתחלתי לחזור לעצמי. פתאום, בבת אחת נזכרתי. הוכשתי על ידי נחש? אני לא בטוח. מה עושים עכשיו?
אני לבד, לילה, ויכול להיות שנחש הכיש אותי. ידי הימנית כאבה אך לא מצאתי סימני הכשה. כמה זמן עבר? טוב, אמרתי לעצמי. אם לא מתתי אז אני חי. קמתי, חזרתי לאוטו ונסעתי הביתה...כל אותו היום נשארתי בבית במיטה.
ביום שאחרי נסעתי למשרד. המקום נראה זר, לא הרגשתי שייך. נעמדתי מול החלון ובהיתי בשמים.
המזכירה נכנסה ומסרה לי את רשימת האנשים שחיפשו אותי ביומיים האחרונים. היה כאן בלאגן, אמרה. חיפשנו את התיק של הפרויקט שלך ולא מצאנו. הבוס יצא מדעתו מכעס. הוא נאלץ לבטל פגישה חשובה בגלל זה.
"אה כן," אמרתי, "התיק אצלי. לקחתי אותו הביתה לעבוד עליו."
"קרה משהו?" שאלה
"לא הרגשתי טוב."
"אולי אתה צריך לעשות בדיקות."
"כן," אמרתי.
"תיכנס לבוס, הוא מחכה לך," אמרה ויצאה מן החדר.
שוב חזרתי אל החלון, התבוננתי למטה אל הרחוב. אנשים הולכים, מכוניות נוסעות, אף אחד לא מסתכל למעלה, עולם כמנהגו נוהג. כמו נמלים, חשבתי.
התיישבתי על הכסא. זה לא היה טבעי בעיני. בדמיוני ראיתי את עצמי רואה ואינו נראה מביט מלמעלה על כל קומת המשרדים. כל אחד יושב במקומו בתוך הקובייה שלו, עסוק בענייניו. אור הפלורוצנט נראה לי קר ואפור. זה לא העולם האמיתי, זה מטריקס, סיכמתי לעצמי.
יצאתי מחדרי לחדרו של הבוס. הוא קיבל את פני בצוננים. "איפה היית?" שאל.
"לא הרגשתי טוב," אמרתי.
"אי אפשר להמשיך כך," אמר.
"נכון," אמרתי.
הוא הרים את ראשו ונעץ מי מבט מופתע. "מה קרה לך? הכיש אותך נחש?"
"כן," אמרתי, "ממש כך. חיי ניתנו לי במתנה."
התפטרתי מהעבודה, ויצאתי לרחוב, הרמתי את ראשי לראות את השמים, ולקחתי נשימה עמוקה, הנשימה הראשונה של חיי החדשים.
ã כל הזכויות שמורות
אבל לא כולם רואים את השמים הלבנים. ישנם שרואים וישנם כאלה שאף פעם לא מסתכלים.
יום אחד, ראיתי מחלון משרדי שמים לבנים. לא תכלת, לא עננים – פשוט לבן. פתחתי את החלון לבדוק שזה אמנם נכון. לא היה בי צל של ספק – השמים לבנים.
הסתכלתי סביב. אף אחד לא שם לב. הסתכלתי למטה לרחוב. אנשים הלכו, מכוניות נסעו – איש לא שם לב לשמים הלבנים.
אמרתי למזכירה שאני לא מרגיש טוב, עזבתי הכול ויצאתי בריצה. לא ידעתי איך אפשר להתחבר לאלוהים, אבל משהו דחף אותי אל ההרים. נסעתי לכרמל. מצאתי לי מקום על ההר. אני לא יודע איך הגעתי לשם ואיפה זה היה בדיוק. האוטו הוביל אותי. לא כיוונתי לשום מקום מיוחד, רק רציתי להיות גבוה. נתתי למכונית לטפס בכל דרך אפשרית על רכס ההר, עד למקום שממנו לא יכולנו להתקדם עוד.
התיישבתי על האדמה והבטתי קדימה אל האופק. השמש כבר שקעה למחצה במקום שבו השמים נפגשים עם המים. באותו היום, בשעת השקיעה, השמים לא היו ורודים ולא אדומים, לא אפורים ולא כחולים – השמים היו לגמרי לבנים. ישבתי ישיבה מזרחית על האדמה, צופה מהופנט במראה הנפלא הזה, ששום מכחול לא היה יכול לבטא אותו. הזמן עבר, השמש שקעה והחושך ירד. נשארתי יושב באותו המקום. על רקע החושך נראו לי השמים לבנים עוד יותר. אורות העיר חיפה הגולשים מצלע ההר אל המים נצנצו כמו כוכבים על הרקע השחור, ורחוק באופק נפגשו השחור והלבן. באותו הרגע נראה הקסם הזה כאילו העולם התהפך. למטה היה שחור עם הכוכבים, ולמעלה לבן – שמים וארץ התהפכו.
באותו הרגע ידעתי כי פגשתי את אלוהים.
ישבתי שם מתפעם, שואף לתוכי את אוויר ההרים ובולע את המראה המדהים, מנסה להכיל אותו בתוך גופי. הרגשתי איך כל תא ותא בגופי חווה את היופי הזה, איך מוחי נפתח ומוותר על גבולותיו לנוכח הקסם הזה, המפגש של השחור והלבן, קו האופק החד פעמי הזה. כך ישבתי שם מול אלוהים עד אור הבוקר.
עם זריחת החמה נמוגו בבת אחת השמים השחורים שלמטה והשמים הלבנים שלמעלה. למטה הופיעו העיר חיפה והנמל שהתעוררו לחיים. מכוניות נסעו, אניות צפרו ועשן בתי הזיקוק היתמר לשמים – הקסם נעלם. קמתי ונסעתי חזרה לתל אביב.
התקלחתי ונסעתי למשרד ליום עבודה חדש. הייתה לי תחושה של התעלות. הרגשתי שאני מחייך ושיר התנגן לי בלב. כשהגעתי למשרד הנחתי את התיק במקום הקבוע והתיישבתי על הכיסא.
אבל , מה אני עושה כאן?
ניירות, תיקים, טלפונים מצלצלים, סבא לא סיפר לי מה קורה למי שפוגשים את אלוהים בזמן שהשמים לבנים. מה קורה אחרי כך?
ישיבות, דיונים, שיחות טלפון – המשכתי כמו אוטומט. עד סוף היום החזקתי מעמד.
הימים חלפו להם. מידי פעם הייתי נוסע אל הים בשעת השקיעה, מצליח לתפוס עוד רצועה דקה של שמש שוקעת ונזכר שכאן, בשמש השוקעת, בקצף הלבן, בתנועה המתמדת אל החוף ובחזרה, באנשים הדוממים ההולכים על החוף – הצלחתי לפגוש טיפה של אלוהים.
החודשים חלפו, אבל אני נתקפתי במין אי שקט פנימי. ככל שעבר הזמן כך היה לי קשה יותר להתמיד בעבודתי, לקום כל בוקר למשרד. הכול נראה לי תפל, המשרד היה כלא. רציתי לעזוב הכול וללכת לחיות בכפר, קרוב לטבע, קרוב לאדמה. אשתי הייתה מבוהלת. כל כך קשה עמלנו להשיג את כל זה: הבית, המעמד, ההצלחה, חינוך הילדים... לעזוב הכול?!
אבל אצלי הכול השתנה – הגוף, הנפש, הראייה, השמיעה, הטעמים. הכול.
יום אחד לא יכולתי עוד. אמרתי למזכירה שאני מרגיש לא טוב ועזבתי. נסעתי שוב אל הכרמל. עליתי במכוניתי למקום הגבוה ביותר שיכולתי וטיילתי בחורש הטבעי. לא חשבתי על העבודה ולא היה לי איכפת אם מחפשים אותי. לא הודעתי דבר לאף אחד. סוף סוף הרגשתי חופשי. גופי היה קליל. חשתי שמשקל רב ירד מעל כתפי ורגלי היו קלות. הרגשתי נקי ומשוחרר. טיפסתי בקלות, בין השיחים והאבנים, בדרכים לא סלולות, הולך לקראת החופש.
הלילה ירד ומצאתי לי מקום טוב להשקיף על הים. לא חשתי רעב וגם לא צמא. למטה השתרעה העיר. היה חושך. צרצרים צרצרו פה ושם ורוח קלילה אוושה בין עלי העצים. והנה, הפלא ופלא! שוב שמים לבנים!!!! לא ידעתי אם אני הוזה, אם היה זה דמיון או מציאות, אבל לא היה לי איכפת. כמו אז, למטה היו הכוכבים ולמעלה שמים לבנים. והלובן הזה מושך אותי פנימה, מושך אותי אל קו האופק קורא לי לבוא...
לפתע פתאום שמעתי איוושה שזיהיתי אותה כצליל של נחש פעמונים. בבת-אחת חזרה תשומת לבי אל האדמה. נזכרתי בסרט שראיתי פעם על נחש הפעמונים ועל זנבו המצלצל בשעה שהוא זוחל. השמים הלבנים יצרו נוגה לבן שאפשר לי לראות את המתרחש מסביב. מולי הופיע נחש. לא פחדתי. הבטתי שוב אל האופק, אל החיבור של השחור והלבן, אל המקום שבו ניתן לפגוש את אלוהים. גם הנחש הביט קדימה. הוא הרים את ראשו וכאילו התבונן גם הוא אל האופק.
פתאום היה נדמה לי שהוא מדבר אלי. בתוך ראשי שמעתי אותו אומר: "אתה רוצה שאקח אותך לשם?" כאילו קלט את סימני השאלה שהתרוצצו במוחי והמשיך: "אני יודע כיצד להגיע לשם. אני יכול לעזור לך לעבור בשער".
כן אני רוצה, חשבתי בליבי.
"אז תן לי את ידך ואני אוביל אותך".
הושטתי את ידי לעברו. במהירות הבזק זינק ראשו והכיש אותי. לרגע קט זה כאב.
התכרבלתי על האדמה כמו עוּבָּר. חלמתי שנחש הפעמונים מצמיח כנפיים ונושא אותי על גבו על עבר האופק, אל מקום המפגש שבין השחור והלבן, ופתח נפתח לנו שם, ואנחנו עוברים, הולכים לפגוש את אלוהים... ואז הכול היה לבן. כשהכול לבן לא רואים כלום. ריק. לרגע זה הצחיק אותי. חשבתי שאני בתוך כוס חלב. כך מרגיש החרק שטבע בכוס חלב. זה יותר גרוע מחושך, חשבתי, בתוך הלבן, אני מרגיש ממש עיוור. נבהלתי. לאן הגעתי? מה זה פה בתוך הכלום הזה? האם אני נושם? זה חלום? איפה כולם?
התעוררתי בבהלה. ליבי דפק בחוזקה. הסתכלתי סביב והתחלתי לחזור לעצמי. פתאום, בבת אחת נזכרתי. הוכשתי על ידי נחש? אני לא בטוח. מה עושים עכשיו?
אני לבד, לילה, ויכול להיות שנחש הכיש אותי. ידי הימנית כאבה אך לא מצאתי סימני הכשה. כמה זמן עבר? טוב, אמרתי לעצמי. אם לא מתתי אז אני חי. קמתי, חזרתי לאוטו ונסעתי הביתה...כל אותו היום נשארתי בבית במיטה.
ביום שאחרי נסעתי למשרד. המקום נראה זר, לא הרגשתי שייך. נעמדתי מול החלון ובהיתי בשמים.
המזכירה נכנסה ומסרה לי את רשימת האנשים שחיפשו אותי ביומיים האחרונים. היה כאן בלאגן, אמרה. חיפשנו את התיק של הפרויקט שלך ולא מצאנו. הבוס יצא מדעתו מכעס. הוא נאלץ לבטל פגישה חשובה בגלל זה.
"אה כן," אמרתי, "התיק אצלי. לקחתי אותו הביתה לעבוד עליו."
"קרה משהו?" שאלה
"לא הרגשתי טוב."
"אולי אתה צריך לעשות בדיקות."
"כן," אמרתי.
"תיכנס לבוס, הוא מחכה לך," אמרה ויצאה מן החדר.
שוב חזרתי אל החלון, התבוננתי למטה אל הרחוב. אנשים הולכים, מכוניות נוסעות, אף אחד לא מסתכל למעלה, עולם כמנהגו נוהג. כמו נמלים, חשבתי.
התיישבתי על הכסא. זה לא היה טבעי בעיני. בדמיוני ראיתי את עצמי רואה ואינו נראה מביט מלמעלה על כל קומת המשרדים. כל אחד יושב במקומו בתוך הקובייה שלו, עסוק בענייניו. אור הפלורוצנט נראה לי קר ואפור. זה לא העולם האמיתי, זה מטריקס, סיכמתי לעצמי.
יצאתי מחדרי לחדרו של הבוס. הוא קיבל את פני בצוננים. "איפה היית?" שאל.
"לא הרגשתי טוב," אמרתי.
"אי אפשר להמשיך כך," אמר.
"נכון," אמרתי.
הוא הרים את ראשו ונעץ מי מבט מופתע. "מה קרה לך? הכיש אותך נחש?"
"כן," אמרתי, "ממש כך. חיי ניתנו לי במתנה."
התפטרתי מהעבודה, ויצאתי לרחוב, הרמתי את ראשי לראות את השמים, ולקחתי נשימה עמוקה, הנשימה הראשונה של חיי החדשים.
ã כל הזכויות שמורות
